פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תל אביב נואר: האנתולוגיה שמחזירה את העניין לעיר הכי קלישאתית

      אתגר קרת ואסף גברון לקחו לעצמם שתי משימות לא פשוטות- להשיב לז'אנר הסיפור הקצר את הכבוד שאבד לו, ולתל אביב את המעמד שהיה לה. ב"תל אביב נואר" הם מסמנים וי על שתיהן

      אסף גברון ואתגר קרת (מערכת וואלה! NEWS , נמרוד סונדרס , ניר פקין)
      גברון וקרת (צילום: נמרוד סונדרס, ניר פקין)

      אם תציבו בפני סופר ישראלי אפשרויות בחירה ללוקיישן של ספרו החדש, סביר להניח שתל אביב לא תהיה האופציה הראשונה, כנראה שגם לא השנייה. העיר ששלטה בספרות עד אמצע העשור הקודם רשמה נסיגה חריפה, פשוט משום שבספרות, כמו בנדל"ן, הלך והצטמצם בה המקום. הגיבור הישראלי המודרני כבר לא קם ב-12 בצהריים בשינקין; הוא תועה ברחובות רמת גן, פותר תעלומות בחיפה, נזכר בערגה בימיו בקיבוץ, מסוגר בתוך ירושלים. ולאחרונה, במגמה שהולכת וגדלה, גם יוצא את גבולות המדינה. לעתים קרובות הוא בכלל לא ישראלי.

      אבל אי אפשר לפוגג לחלוטין את תל אביב. גם אם אנחנו נתעלם מקיומה, או לפחות נצמצם אותו משמעותית, תמיד יהיה מי שידאג להחזיר אותה למרכז העניינים. במקרה הזה, האחראים יושבים בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. מדובר בבית הוצאה לאור בשם "Akashic Books", שהדפיס לפני עשר שנים קובץ סיפורים בשם "ברוקלין נואר" שעסק בעולם התחתון ובחיים האפלים של הרובע הניו יורקי. בעקבות אוסף הרשימות הללו נוצר טרנד שבו ראו אור למעלה מ-60 אנתולוגיות כאלה ברחבי העולם. כעת, אחרי לונדון, פריס, ברלין ועוד שלל מוקדי תרבות, נכנסת גם הנציגה שלנו לרשימה העולמית, עם אוסף הסיפורים "תל אביב נואר".

      בפני עורכי הספר אתגר קרת ואסף גברון, שניים שכתבו בחייהם דבר או שניים על תל אביב, עמדה משימה לא פשוטה. הם לא רק היו צריכים להתמודד עם המיאוס הגובר מבלפור פינת רוטשילד, אלא להפיח רוח חיים בסיפור הקצר, סגנון שעבר זה מכבר לדיור המוגן והלא מאוד איכותי של הבלוגספירה. אפילו קרת, האיש שנחשב לגורו של הז'אנר, חטף מקלחת קרה אחרי "פתאום דפיקה בדלת" ומאז איש בתחום לא העז להרים ראש בכיוון. השאלה היא האם פרויקט שאליו גויסו 14 כותבים, לכל אחד מהם סגנון משלו, יסייע לצלוח את המוקש הזה.

      תל אביב נואר (יח"צ)
      כריכת "תל אביב נואר" (יח"צ)

      קרת וגברון ידעו שעל מנת לעמוד במשימה הלא פשוטה הם צריכים לגייס לקרב לא רק כותבים טובים, אלא גם כאלה שמכירים היטב את השטח. לא בכדי נבחר גדי טאוב, שאחראי ל"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" ו"אלנבי" הכל-כך תל אביביים, להיות האיש שפותח את הקובץ עם "מסכת שינה". טאוב שוחה בבריכה הזו בחופשיות ושואב את הקורא במהרה לתוך האווירה. אחרי הסיפור הארוך ביותר בקובץ (33 עמודים), שכולל הרבה סקס, סמים, עולם תחתון, זונות, שבירת ידיים ושוק אפור, אתם כבר יודעים בדיוק להיכן נכנסתם. לא כל כך בטוח שתרצו לצאת.

      כמו בכל אנתולוגיה, גם בזו יש סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אבל המגמה הכללית מעודדת: לא רק שלא נגמרו הנושאים על תל אביב, אפילו חוש ההומור, זה שנעלם כמעט לחלוטין מהנוף שלנו, זוקף את ראשו. מבחינה זו בולט במיוחד סיפורו של גון בן ארי “Clear Recent History”, העוסק בסופר מפורסם שנתפס מצולם כשהוא מאונן במהלך צפייה בסרטי פורנו. העלילה האנרכיסטית הזו, שנעה בקצב מהיר, עגומה ומצחיקה כאחד ואפילו מעלה תהיה שמוהלת אינפנטיליות בגאונות: "סופרים לא אמורים להיות מסוגלים להביא ביד עם הדמיון שלהם?"

      יש עוד כמה סיפורים בולטים. מתן חרמוני מציג שוב ב"נשים" את האלטר-אגו הקבוע שלו נחום צובלפלאץ, דקלה קידר מוליכה ב"אל הגינה" קופאית שבורת לב היישר אל מתחמי הפליטים של התחנה המרכזית וקרת, בדרכו המיוחדת, מספר ב"אלרגיות" על זוג שמאמץ כלב רצחני ועושה הרבה דברים מוזרים כדי להמשיך להחזיק בו. באופן כללי, על אף הזירות האפלוליות, רוב הסיפורים נכתבים בנימה של אופטימיות ומצליחים להאיר זרקור על הפן התל אביבי שכולנו שמענו עליו, אבל רובנו לא באמת מכירים.

      דומה שייחודו של "תל אביב נואר" מתבטא בזיהוי העמוק כל כך של הכותבים עם העיר. לפרקים אף נדמה שאדם אחד כתב אותו, כאילו חוט דק וכמעט בלתי נראה עבר בין כל הכותבים. בספר מוטיבים חוזרים רבים, כמו אקסטזי, אוננות, בית הקברות בקרית שאול, הבוכרים החולשים על העולם התחתון ומאפייני הייטק, שנשזרים היטב בין סיפור לסיפור ומייצרים אווירה של עלילה אחת ארוכה ולא של 14 מקטעים. בסך הכול, ניתן בהחלט לומר שעל אף נתוני פתיחה לא פשוטים, המיזם המרענן הזה מספק הנאה לא מבוטלת ומשיב עניין ספרותי בעיר שחיה את הסלוגן החבוט שנכתב עליה, ולעולם לא יוצאת להפסקה.

      אנתולוגיה - תל אביב נואר, בעריכת אסף גברון ואתגר קרת, זמורה ביתן, 254 עמודים