אז בואו נראה אם אנחנו מבינים את הנוסחה החדשה ליצירת סרט רומנטי לבנות הנעורים: כבר לא חייבים יצורים על-טבעיים, כי הערפדים, אנשי הזאב, המכשפים והזומבים כבר נגמרו. מה שצריך עכשיו זה: נערה טובה אחת, לא חסרת ביטחון עצמי; אהוב, מבוגר ממנה במעט, חתיך, מושלם ומאוהב בה עד כלות; וטרגדיה. מישהו צריך למות, או מת, או הולך למות. אהבה צעירה ומוות הולכים טוב עוד מימי רומיאו ויוליה. אולי עוד מוקדם לדבר על "נוסחה מנצחת" חדשה, אבל "אשמת הכוכבים" ו"אם אשאר" מצייתים לנוסחה הזאת במדויק, אז כנראה שיש בזה משהו או לפחות, זה הטרנד הנוכחי.
ב"אם אשאר", מיה (קלואי גרייס מורץ) ומשפחתה נקלעים לתאונת דרכים. מיה מתעוררת ומגלה שהיא רוח רפאים, מסתובבת בלתי נראית ובלתי נשמעת בין האנשים שאוהבים אותה, בעוד גופה שוהה חסר הכרה בין חיים למוות. הרופאים אומרים שעליה "להילחם", אבל היא לא יודעת מה זה אומר, בעצם. גם אנחנו לא.
בינתיים, מיה נזכרת בפלאשבקים בתולדותיה. היא בתם של זוג רוקיסטים שבחרה דווקא במוזיקה קלאסית והפכה לצ'לנית מחוננת. היא פגשה את אדם (ג'יימי בלאקלי), שהוא, כמקובל בסרטים כאלה, מוזיקאי מוכשר חתיך רגיש מנומס חכם ובכלל מושלם בתכלית השלמות. היא מקבלת שבחים על כישוריה בנגינה ומנסה להתקבל לבית הספר היוקרתי למוזיקה, ג'וליארד. כל חיי ה"לפני" של מיה הם מושלמים מכדי להיות אמינים או מאוד מעניינים: כולם מאושרים במידה בלתי סבירה.
לשני הסיפורים העבר וההווה יש מעט מאוד קשר זה לזה. בעודה משוטטת כרוח במסדרונות בית החולים, מיה לא עושה הרבה וכתוצאה מכך, לא הרבה קורה. היא רק צריכה להחליט - האם להישאר, או ללכת. ההחלטה הזאת היתה יכולה להיות קשה בנסיבות אחרות, אבל אם יוצרי הסרט מצפים שנהיה במתח - שנאמין שיש אפשרות מעשית שסרט אמריקאי לכל המשפחה יסתיים בכך שהגיבורה תבחר במוות - הם צריכים לעבוד קשה מאוד בשביל זה. במקום זה, אנחנו מקבלים עוד ועוד מסיפורה של בחורה עם כישרון ועם משפחה וחברים וחבר אוהבים, שהיתה יכולה לאבד שלושה רבעים מכל אלה ועדיין להישאר עם חיים טובים יותר משל רובנו. בני המשפחה האהובים הם אלה שהיו איתה בתאונה, וגם חייהם בסכנה; אבל הפלאשבקים עוסקים באופן כל כך אובססיבי באהובה אדם, המושלם באדם, שאבא ואמא נראים כמעט כמו פרטים שוליים. גרוע עוד יותר היחס שמקבל האח הקטן, שכמעט לא מקבל דקות מסך לפני התאונה, וקשה יותר להאמין שאחרי התאונה הוא פתאום כל חייה.
קלואי גרייס מורץ היא שחקנית צעירה טובה מאוד. היא פשוט לא בנויה לתפקיד הזה. היא היתה היט-גירל, היא היתה קארי, היא היתה ערפדה; היא טובה בלהיות יצורים מפלצתיים שמתחבאים בתוך גוף של נערה קטנה. תפקיד הילדה הטובה מבוזבז עליה. יש רגע אחד בסרט, שבו הילדה הרעה בורחת: כשמיה אומרת על אדם ש"בא לה ללקק לו את הפנים" ובאותו רגע בורח לה רבע גיחוך עקום מפינת הפה. הרגע הזה מקסים יותר מכל פוזות ההו-כמה-אהבה שהיא עושה לאורך הסרט כולו. זה לא שגרייס מורץ רעה כשהיא טובה, זה רק שהיא טובה יותר כשהיא רעה.
כך, הסיפור שלפני התאונה לא מספיק מעניין, והסיפור שאחרי התאונה לא מספיק משכנע. נשאר רק שמאלץ רומנטי, חינני למדי לפעמים, אבל לא ממש בעל ערך מעבר לטישו. הוא יספק לקהל היעד שלו שעתיים של הנאה, אבל אפילו בז'אנר המאוד ספציפי של סרטים הרומנטיים המבוססים על ספרים פופולריים לנוער על אהבה צעירה ומוות, זה לא הסרט הטוב של הקיץ.
מה אתם חשבתם על "אם אשאר"? ספרו לנו בפייסבוק