טובהל'ה במתח

חמש שנים אחרי שראיתי את הסמאשינג פמפקינז מופיעים בפסטיבל רדינג, נסעתי לחלוק כבוד אחרון ללהקה שהודיעה רשמית על פירוק כבר לפני כמה חודשים. מצויד במחשבות על הפער העצום ("דיסוננס קוגניטיבי" אני אוהב לקרוא לזה) בין הסאונד האולפני של הפמפקינז להופעות החיות שלהם, עשיתי את דרכי ל"וומבלי ארנה" האנגלי, להופעת פרידה אחרונה בהחלט של קורגן והחבריא.

ערד שתיים לא יהיה פה, הרהרתי בכניסה לארנה, שהיתה רחוקה מלהיות מלאה, מה שדי מפתיע בהתחשב במקום, באירוע ובהיסטוריה של הסמאשינג כאחת מלהקות הרוק האלטרנטיבי החשובות בעולם. הטריו המוכר (קורגן, אייה וצ'מברליין) עלה על הבמה מחוזק בשני קלידנים ובמליסה דה מויר – בסיסטית העבר של "הול", שהחליפה את דארסי, אשר בחרה לנטוש לפני הקולגות.

קורגן, שיש המכנים אותו "הענק הלוחש" ויש שפשוט מתייחסים אליו כאל פייגלע קרח, הקפיד להחליף על הבמה שמלות משל היה חברו הקרוב של יובל כספין. הלוק היה אוואנגרדי והיי-טקי, בלי שום קשר לתדמית הרוקיסטית שאמצו חברי הפמפקינז בימי "Gish”, ימים בהם עוד היו לבילי בוי שמונה שערות על הקרקפת.

הפמפקינז פתחו את ההופעה בסדרת ביצועים אקוסטיים ומלטפים, בעיקר לשירים מהתקליט החדש ("Machina/ The machine of god”) אך גם ל"טודיי" ו"דיזארם", הקטעים הקלאסיים שהביאו את גל התהילה הראשון בימי "Siamese dream”. ההמשך סימן חזרה רועשת למפלי הדיסטורשן ולשירי הזעם המוכרים שהכניסו סוף סוף את הקהל לגרוב ה"רוקסני" הקשוח, ואת ההופעה חתם ג'מג'ום עצבני של עשר דקות.

אחרי שהשליכו שלל מקלונים ומלבושים מן הבמה, ליהגו אינספור תודות ולילה-טובים אל המיקרופון, ירדו חברי הלהקה בפעם האחרונה מהבמה. אפשר בהחלט לציין את ההופעה המרגשת הזו כאקורד דיסטורשן הולם לפירוק אחת מלהקות הרוק החשובות בעולם. אפשר גם לסמן אותה כנקודת ציון במעבר מתרבות הרוק לאלטרנטיבה האלקטרונית. ואני אומר – להתראות בלוויה הבאה.

את האלבום האחרון בהחלט של ה"סמאשינג פמפקינז", "Machina2”, תוכלו להוריד מאתרים שונים ברשת בחינם, בבחינת מתנת פרידה מחברי הלהקה. ולמתגעגעים – אל דאגה, קורגן ייתפנה עכשיו לקריירת סולו והפקה עצמאית. ממש ילד פלא.