קראו לזה איבר מין, קראו לזה אבקת הרחה בוליביאנית

יש אנשים עם סגנון חופשי, יש סגנון חופשי שהפך לאדם. מאז שהחל להדס בצעד מותז במרחבי הצליל האלקטרוני הפך פאטבוי סלים סמל למה שמאות כדורי אקסטזי יכולים לעשות: הבנאדם הפך את השליפה מהתחת מצורת ביטוי מקרית וחד פעמית לסגנון עקבי ואחיד. סלים לא יוצר – סלים שולף מהתחת קטעים שנשמעים תמיד כמי שנבראו בהבלחה חד-טיוטתית, קלה כהרמת נוצת בדמינגטון. אם העבודה על קטע מסוים נמשכה יותר משלוש דקות, סמכו על סחבק כי זה רק בגלל שהוא היה צריך לעזוב את הכל באמצע וללכת למטבח, לטגן ברבוניות.

פאטבוי סלים נולד כנורמן קוק, שם משפחה שמכניס לעניינים. קוק סיפר פעם שאחד מן התחביבים האהובים עליו היה לצייר שביל של קוקאין מן הבית לתחנת הרכבת ולרחרח אותו במהלך טיול הבוקר. קראו לזה תחביב, קראו לזה בראנץ' – אני קורא לזה אדם שהטעם הראשון והאחרון למעשיו הוא מידת השחרור והשמחה שאלה מביאים, אדם שלעולם לא יחבור לשליחי הבלוז. הייתי אומר שהרצועות של קוק הן כמו חבר טוב, שתמיד אפשר להבריז לו בלי להתנצל.

קוק הוא מעין שואב אבק ענק הבולע כל דבר שהוא פוגש, כולל בריאן אדמס, ומסנתז אותו לצרכיו. קשה לומר מהם בדיוק צרכים אלה, אבל ברור שהוא לא יראה זינזאנה גם אם יצמידו את גילה אלמגור ו"פסטיבל תל אביב" לראשו. למעשה, יותר משקוק הוא אדם, הוא התממשות בשר ודם של המושג "גוד וייבז" - אנרגיות חיוביות, מצב רוח טוב, שמייח לפרצוף. לא אכחיש זאת, הבנאדם ממש פצצה אירוויזיונית מתקתקת. אני אוהב את סלים משלושה טעמים עיקריים: א. סלים משתפר עם השנים. ב. בסטים של סלים אפשר למצוא הכל, מבלינדה קרלייל עד החיפושיות. ג. גם הוא קירח שמנסה להסתיר את זה בצילומים. כשחושבים על זה יותר מרגע – פעולה שקוק עצמו היה פוסל על הסף – סלים הוא ככל הנראה האדם הראשון שהעובדה שרצועותיו כאילו נוצרו כדי להפוך למוזיקה לפרסומות נזקפת לזכותו.

התקליט החדש של סלים, "חצי הדרך בין הביבים לכוכבים", הוא תקליט הבוקר שלכם לחודשים הקרובים. זאת בתנאי שאתם לא קמים לפני 13:00.