שאפה עפה

מאז שראיתי בפעם הראשונה את הפרומו ל"עד כאן" (Enough!”) – הסרט החדש של אשת האשכולות ג'ניפר לופז - ידעתי בוודאות שזה סרט שאני חייבת לראות. כבר שבועיים שאני וניסו צועקים אחד על השני “Enough!” בכל פעם שהשני שוכח לסגור את המיונז או לכבות את האור במסדרון, והאייטם בגיא פינס על הפריצה ההוליוודית הגדולה של סמדר "יפצ'ו מהלהקה" ברנר בסרט הנ"ל רק חיזק אצלי את הידיעה הזאת.

ואכן, "עד כאן" הוא סרט שאסור להחמיץ, שכן זהו – עם יד על הלב – הסרט הכי גרוע שתראו כל השנה (או אפילו כל החיים, אם מזלכם לא יאיר לכם פנים). קשה להבין איך צוות הוליוודי גדול ומיומן התכוון לייצר דרמת מתח קורעת לב ועוצרת נשימה על אשה מוכה ובטעות יצא לו קומדיה פרודית קורעת. בעצם לא משנה איך.

ב"עד כאן" ג'ניפר לופז היא סלים (את שמה האמיתי לא מגלים לנו ואנחנו גם לא ממש רוצים לדעת), והיא אמנם מלצרית בדיינר, אבל היא בחורה עם ראש על הכתפיים. אי לכך היא לא נופלת בפח הראשון שגבר שרמנטי עם ורד טומן לה. מה שלא אומר שהיא לא נופלת בפח השני שהגבר השרמנטי שיושב מאחוריו טומן לה, אחרי הכל היא רק בנאדם. ונראה שלא סיפרו לה שכשגבר לבן ועשיר מתחתן עם בחורה היספנית ענייה בסרט, אפשר להיות בטוחים שזה לא ייגמר טוב. המפתיע הוא דווקא שהנישואים של סלים ומיטש (ביל קמפבל) היו על הכיפאק בארבע חמש השנים הראשונות. עד שיום אחד הוא התחיל להכניס לה מכות.

בעיקרון זה לא כל כך נדיר שנישואים יכולים להצליח יפה עד שיום אחד הבעל מתחיל להרביץ לאשתו, אבל לפי מה ששמעתי זה קורה בהדרגה. סתירה פה, דחיפה שם, אחר כך האשה בוכה, הבעל אומר לה שהוא מצטער ושזה לא יקרה יותר לעולם וכו'. ב"עד כאן" זה לא עובד ככה. יום אחד, ללא כל סיבה נראית לעין, הגבר המושלם הופך לפסיכופט טוטאלי, שלא לומר למפלצת רצחנית בפרופורציות היטלראיות. לא רק שהוא מביא לג'יי לו בוקס בפנים כבר על ההתחלה ומאיים לרצוח אותה אם היא תעזוב אותו עוד לפני שהיא בכלל חשבה על האופציה הזאת, הבנאדם אפילו לא אומר לה סליחה (אחרי חמש שנים יפות!). במקום זה הוא מבהיר לה שהמכות והנשים האחרות זה המחיר שהיא צריכה לשלם על כך שיש לה חיים טובים, כלומר על כך שהוא עשיר. וככל שהסרט נהיה יותר מופרך, מגוחך, בלתי אמין וחסר כל הגיון פנימי, כך הוא נהיה גם יותר מהנה.

במשך מרבית הסרט סלים נמצאת במנוסה. עם נעלי התעמלות לבנות לרגליה, בתה הקטנה על הידיים והמספר של חברתה הטובה מימי המלצרות בחיוג המקוצר בסלולרי (מי היה מאמין שלכך תדרדר ג'ולייט לואיס?!), בורחת סלים מבעלה המשוגע ממדינה למדינה ברחבי ארצות הברית. בשלב הזה הופך "עד כאן" ל"אני יודע איפה היית בקיץ האחרון" ואפשר להיות בטוחים שמיטש מסתתר מאחורי כל עץ רענן או מכונית חונה ברחבי אמריקה. הבריחה הגדולה של סלים מסתיימת כשעו"ד אחד (שסמדר ברנר היא המזכירה שלו, מה שאומר שאולי היא ראתה את לופז למשך שלושים וחמש שניות, מה שלא מונע את כתביו של פינס לשאול אותה איך ג'יי לו בחיים ולא מונע ממנה לבשר שלופז היא סופר-מקצועית) מבהיר לה שאין לה מה לעשות: בעלה ירדוף אותה עד שהוא יתפוס אותה ואז הוא יהרוג אותה. דבר כזה כמובן לא יפחיד בחורה כמו סלים, שהאינסטינקטים האימהיים שלה הופכים אותה לחיית טרף, ובמקום להרים ידיים היא מחליטה לשנות טקטיקה. ולהתקיף!

מהנקודה הזאת והלאה הופך "עד כאן" לקלישאת גירל-פאוור קולוסאלית. אתם ודאי יכולים לנחש בעצמכם מה קורה בסוף, אבל אין לכם מושג כמה זה מצחיק. הדבר היחידי שלא מצחיק בסרט זה ההיגיון המעוות לפיו גברים שווים (כלומר גבריים, סקסיים ומצליחים) נשלטים על ידי טסטוסטרון ולכן הם בהכרח יהפכו יום אחד להיות אלימים. לעומת זאת גברים רגישים ונחמדים, כמו החבר לשעבר של סלים, הם פחות גבריים ולכן הם גרועים במיטה. בשום שלב בסרט לא מנסה אף אחד לסתור את הטענה הזאת, אלא מקסימום לטעון שאולי עדיף לנשים להתפשר על גברים פחות סקסיים, אבל לפחות לא לקבל פטיש-חמש בראש.