מי יזכה באח הגדול?

שאלה קטנה: הרי ברור שכל צרות עזה הנוראות נפלו על ראשינו בגלל ההתנתקות המטומטמת והמושחתת ההיא, ששיאה המושחת היה כשאריק שרון העמיד את שאלת ההתנתקות למשאל חברי הליכוד, וכשאלה התנגדו, הוא פשוט זרק את התנגדותם לפח וביצע בכל זאת את מעשה ההרס המטורף. אז איך זה שאבירי ההתנתקות ההיא ומאתרגיה מופיעים בראש חוצות? כאילו לא באשמתם קרה מה שקרה.

איך זה שאמנון אברמוביץ' למשל, שאיתרג את שרון בצורה החמורה ביותר האפשרית – תוך שמחל על כל הסתבכויותיו הפליליות לכאורה של שרון, על פי קביעת פרקליטות המדינה – ממשיך להשמיע את הבליו הפרשניים גם היום, כאילו לא התנפצו כל תחזיותיו? איך זה ששאול מופז, שר הביטחון בזמן ההתנתקות ההיא, ממשיך לתת עצות, כפרשן, כאילו לא באחריותו גורשו תושבי גוש קטיף ונחרבו כל יישובי עזה הפורחים ונפתחו לנו שערי הגיהינום של צוק איתן?

ואגב, איך זה שמני מזוז, מי שהיה היועץ המשפטי בזמן ההתנתקות ודחה את המלצתה של פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל להגיש כתב אישום נגד שרון בפרשת האי היווני, הוא מועמד מועדף למשרת שופט בעליון, כאילו לא בגללו ישירות חמק שרון מן הדין? בהגזמה מסוימת (ואולי בלי הגזמה כלל) ניתן לומר, כי אילו עשה מני מזוז את מה שצריך היה לעשות , ומקבל את המלצתה התמה של פרקליטת המדינה הישרה והחכמה ההיא, היינו חוסכים מאיתנו את המשך כהונתו של שרון כראש ממשלה וממילא את ההתנתקות הנוראה, ואת המלחמות שבאו בעקבותיה, עד למלחמה הנוראה הנוכחית.

כדאי שכל הדמויות האלה יסתלקו לנו מהעיניים, או לפחות שישפילו את עיניהם כשהם מדברים אלינו.

כשקראתי השבוע את חשיפת "הארץ" וכתב התקשורת המצוין שלו, נתי טוקר, על תכניות הטלוויזיה שעומדות להגיש לנו ג'ודי ניר מוזס וליהיא לפיד בחסות הזכיינית "רשת" – עם כל סבך האינטרסים של בעלי רשת, ובראשם משפחת עופר, מול שרי הממשלה בכלל ושר האוצר בפרט – נזכרתי מדוע אני ממשיך להיות מנוי "הארץ" אף שאני מואס ובז לעיתון זה מהרבה בחינות.

אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מ"הארץ": את האומץ שלו והנכונות לעמוד מול רוב הציבור, כולל ציבור המפרסמים, כדי לחשוף דברים הראויים לחשיפה ולגינוי, כמו אפשרות המינוי של ג'ודי וליהיא לתכניות מרכזיות בטלוויזיה. על כן ראוי "הארץ" לכבוד גדול, למרות כל משוגותיו: למרות שהוא משמש במה נואלת לתועמלנות פלסטינית (באמצעות דוברים דמגוגים ושטוחים מסוגם של גדעון לוי או יצחק לאור); למרות שעורכיו לא מאמינים באלוהים ולא יודעים מה זה; למרות שהוא מוכן לקפוץ מתחת לכל דגל ליברלי כביכול (מענייני הגאווה עד נישואי מורל המתאסלמת ומחמוד) בלי להיות מוכן באמת לבדוק מה מסתתר מאחורי כל זה ומה משמעות הדבר לחיי ילדינו וכו' וכו'.

בכלל, ההטיה השמאלנית חילונית האדוקה הופכת את "הארץ" לעיתון מפלגתי למעשה (המשויך אידיאולוגית למרצ, ממש כמו שישראל היום משויך לביבי), ומונעת ממנו לדון באופן חופשי במה שעל סדר היום, להוציא מין ציוצים ימניים מתונים בנוסח משה ארנס או ישראל הראל.

אף על פי כן, כש"הארץ" הוא במיטבו, הוא במיטבו. ואין לו תחליף. כמו בעניין ג'ודי וליהיא. לא יכול להיות שריח פרוטקציה עם אינטרס יעלה משידורי הטלוויזיה שלנו. כל עוד ג'ודי וליהיא נשואות לשרים בממשלה, הן לא יכולות להגיש תכניות טלוויזיה חדשות בישראל. נקודה. גאולה אבן היא כמובן מקרה אחר, וגם איתה זה בעייתי.

נשות השרים יכולות כמובן להתארח בתכניות השונות, במינון סביר, אבל להגיש תכנית משלהן - ממש לא. בוודאי לא כל עוד ניתן למצוא זיקה חשודה בין בעליהן לבעלי הזיכיון. ויבורך "הארץ" שעלה על העניין.

ומכיפת ברזל לכיפה אחרת לגמרי, כיפה אדומה, העולה תמיד מחדש מקצות ילדותנו הנצחית. זה שנים שרוני ידידיה – מלחין, זמר ושדרן מוזיקה ברדיו 88 – מלחין ושר שירים של אלתרמן, ועושה את זה בצורה מקסימה במיוחד. זה התחיל (מבחינתי) בשיר "ערב", שכתב אלתרמן בשנות השלושים בתל-אביב, עם חרוזים יפהפיים בלי גבול על ערב תל אביבי אחד, בתל אביב של אז:

הרחוב כחול כמעט מאוד
שקיעה באנאלית כמו שלט
מעל לוחות המודעות
'האהבה בכל מושלת'.

אתם שומעים את הצחוק ואת האהבה ואת המבט המחויך והאירוני של אלתרמן? אתם חייבים לפתוח את יוטיוב ולראות את רוני ידידיה שר את זה.

במהלך השנים הלחין ידידה עוד שירים מדהימים של אלתרמן, גאון השירה, שאין ולא היה כמוהו בספרים, כשהאחרון שבהם הוא "כיפה אדומה" מתוך "כוכבים בחוץ", ספרו הראשון והמופלא במיוחד של אלתרמן, שיר המכיל את כל הגעגוע והחיוך וחלוף הזמן וחינה האינסופי של כיפה אדומה. בואו, דקלמו איתי את המילים המתנגנות, אם מותר להציע, תראו איזה כיף מרגש:

עת יומנו הפרא נמחה כדמעה
מערים ויערות, משנה וחודש,
הולכת בדרך כיפה אדומה
ללקוט פרח בר בחורש.

ויוצאים אחריה פרה ואווז
וחתול מדדה על משענת –
כסיפור שאבד, כניגון מני אז,
כבת צחוק נושנה ונושנת

ועומדות מרחוק השנים הבאות
ולשווא תמיהותינו כה רבו
ומוצץ לו ירח עירום אצבעו
כבימי בראשית, בחיק אבא.

ואנחנו שותקים. אדמה עשבית
בירקרק השיחים מפרפרת...
ועינינו עצמנו – ולפתע נביט
והנה כבר חשכה הצמרת.

וזה בעצם כל הסיפור: היינו ילדים, שמענו כיפה אדומה, עצמנו את עינינו לרגע, וכבר עפו כל החיים, ואנחנו מחופשים לסבתא: "ועינינו עצמנו - ולפתע נביט - והנה כבר חשכה הצמרת". גם הקליפ עצמו, (בהשתתפות חמי רודנר), יפה להפליא.

לינור: מה מסתיר האיפור הכבד?
מצד אחד, סוג של לוחמת אסתטית, אינטליגנטית וראויה לכבוד. לא מוותרת. לא מורידה ראש. מצד שני, עסוקה חלק גדול מהיום במראה החיצוני שלה ובאיפור כבד ובלתי נגמר, כחלק מן ההסתרה הבסיסית שלה. ואכן, מדובר בהחלט במישהי שיודעת לשקר ומוכנה לשקר. לא מישהי שאפשר לרדת לסוף דעתה ולסוף נפשה מעבר לאיפור. בעיני, אגב, היא בלתי סקסית בעליל, יופי בובתי מדי, משום שאי אפשר באמת להתקרב אליה נפשית.

אלדד: קראו לו דד
נושא על עצמו כתובת קעקוע יפה ונכונה מתמיד: "לא נשכח לא נסלח" בגלל הגירוש המנוול והמטורף ההוא מביתו בהתנתקות. משום כך אולי ראוי לזכות. מצד שני, רוצה בגירוש כל הערבים, כפי שאמר בתעודת הזהות שלו (ואחר כך ניסה לרכך). וזה פוסל אותו מבחינה ציבורית (לא יאה שזוכה האח הגדול יהיה בעד טרנספר) וחושף את הבוסריות המסוימת שלו. בחור לא ממש מפותח ולא ממש מבריק ולא ממש ישר, סוג של בוק נאה, שנשים מכל הסוגים (כולל מיקיאגי) מתלקטות סביבו. במובן זה אפשר לקצר את שמו ל"דד", מלשון "דדיים", המילה המקבילה לשדיים. מהדד של אורטל גושן, דרך הדד של מרטין ועד הדד של טל (שגם היא עשתה לו מסאז') והדד של מיקי. סתאאם.

טל. פדיקור דחוף
היחידה בבית שיש משהו שחשוב לה יותר ממנה עצמה, ולכן היא ראויה בעיני לפרס, למרות כמה מגבלות אינטלקטואליות בולטות. בחורה חכמה, פשוטת הליכות (זה נאמר לטובתה), לא שולטת בכעסים שלה, אמיתית, יהירה מאוד, לא מסוגלת להודות בחולשות שלה, זקוקה לטיפול דחוף בכפות הרגליים (לא הציפורניים, שאותן היא דווקא מטפחת), חסכנית קיצונית, שתלטנית בלי גבול (רחמונעס על בעלה, שדווקא אוהב את זה כנראה). אבל בשורת האהבה לבעלי החיים מכסה על הכל. טל עשתה את זה בגדול, ולכן היא ראויה לפרס הגדול.

דנית. הכי ענווה
נתנה את כולה בהתאהבות ושכחה באמת שהכל תיאטרון טלוויזיה. במובן האישי, אגואיסטית קטנה, נטולת נדיבות, אבל ישרה לגמרי וענווה ביסודה. המשפט היפה ביותר שלה כנראה הוא "הטעות היחידה שלי היא שהתאהבתי". אבל זו לא הייתה טעות, בוודאי לא מבחינה טלוויזיונית. ביום האחרון לשהותי בבית האח הגדול, או יום קודם, כשדנית הייתה בהתקף בכי היסטרי, וצעקה בכל הבית שאליאב שקרן (כי הוא לא מודה שהתנשק איתה ממש), אמרתי לה, כשהתכנסה אחר כך במיטה לאחת מהתכנסויות הדיכאון שלה: "דנית, אפשר להגיד לך משהו מצחיק?" וכשענתה "כן", אמרתי לה בנוכחות כולם כמעט:"יכול להיות שסצינת הבכי הזאת תביא אותך למיליון".

כלומר, החזרתי אותה למשחק הטלוויזיה (כי היא שכחה לגמרי מכל זה והייתה שקועה בהתאהבות הנכזבת בלבד, כאילו אין מצלמות) והיא התחייכה סוף סוף וכמו השתחררה ממועקת הבכי. בין החמישה, היא בוודאי היחידה הענווה מטבעה, ולכן אולי תזכה בסוף במיליון. זה יהיה נחמד לפחות במובן זה שכל השאר לא יזכו.

נופר. נחמדה, פיקחית, כנה, משמיצנית
נחמדה, חכמה, מחוברת לאינסוף פזמונים, רגשית לגמרי, ועם זאת גנדרנית עם הומור ("בבוקר אני נראית הכי מכוערת בעולם") ולכלכנית לא קטנה. כשאמרה על דנית: "הסתומה הזאת" והאשימה אותה בהדחת אליאב. כשהשמיצה את לינור ואת מרטין ששתיהן יעזבו את הארץ אחרי האח הגדול (למרות ששתיהן אגב ציוניות אמיתיות, גם אם יעזבו); כשאמרה על אלדד שהוא תפס פוזה פטריוטית בגלל המלחמה וכדי לנצח (אבל אלדד אמיתי לגמרי בעניין הזה, ואם ינצח, זה בעיקר בגלל הדדיים, לא בגלל הטרנספר), בכל אלה התגלתה כמשמיצנית וכאגואיסטית מוחלטת כמובן הפועלת למען עצמה בלי להניד עפעף.

והיא גם לא הייתה מסוגלת להודות, בעיקר לא בפני עצמה, שהיחס של אליאב לדנית היה בכל זאת ולמרות הכל יחס אהבה, כפי שהתגלה בווידוי האהבה שלו לדנית שראתה במו עיניה. אבל נופר לא תיתן נקודות ליריבה שלה, ותודה בזה, בניגוד לדנית שאינה מחשבת חישובים – בטח לא למען המיליון – והיא מה שהיא תמיד.

בקיצור: המועמדת שלי למיליון היא טל. מי שיזכה כנראה הוא אלדד. ומי שאולי תפתיע בגלל הטוהר התם והמאוהב שלה היא דנית. נחכה למוצ"ש.