בסופה הזאת כבר היינו: "בתוך הסופה" מתערבל עם סרטים אחרים

    האפקטים טובים אבל ל"בתוך הסופה" אין שום דבר שלא ראינו כבר בעבר בסרטי סערות אחרים. הדמויות בו קלושות, אין שום שורה זכירה והצילום בגוף ראשון חסר משמעות ותוכן

    • בתוך הסופה
    דורון פישלר
    יח"צ - חד פעמי

    במשך מיליוני שנים הטבע זורם לו לאיטו, שפוי לגמרי, בטוח לגמרי. אבל לפעמים הטבע יוצא מדעתו והופך למטורף לחלוטין. סופות טורנדו, למשל. כך אומר לנו הטריילר הקלאסי של "בתוך הסופה". לא, רגע, זה היה בכלל "טוויסטר". סליחה.

    הסרט עוסק בצוות של מדענים הרודף אחרי סופות למטרות מחקר, ונתקל סוף סוף בסופה המושלמת שהם מחפשים – טורנדו גדול אחד, ואחריו אחד יותר גדול, ואחריו אחד יותר גדול. הצוות כולל את ביל פקסטון, הלן האנט, פיליפ סימור הופמן... לא, רגע, זה שוב "טוויסטר". רגע, בטוח לגמרי ש"בתוך הסופה" הוא לא פשוט הקרנה בשידור חוזר של "טוויסטר"?

    הבעיה עם הסרט הזה היא שהדמויות שלו כל כך שטוחות, כל כך חסרות אופי ולא מעניינות, והסיפורים שלהן כל כך גנריים, שקשה לזכור מי או מה הן היו ומה הן עשו. לסופות הטורנדו שבסרט יש יותר אופי מאשר לבני האדם, ולכן אין פלא שהסרט מתערבל ומתערבב עם סרטים אחרים.

    והוא דווקא מנסה להתבדל. "בתוך הסופה" אמור להיות מצולם ב"פאונד פוטג'" – צילום בגוף ראשון, ‏מתוך מצלמות שהגיבורים עצמם מחזיקים. משמעות הדבר היא שצריך למצוא תירוץ לכך שדמות ‏כלשהי כל הזמן תחזיק מצלמה פועלת, גם כשאין לה שום סיבה אמיתית לעשות זאת (סימן ההיכר של ‏סרטי פאונד-פוטג': בשלב כלשהו מישהו יגיד "עזוב כבר את המצלמה". הם אף פעם לא יעזבו את ‏המצלמה).

    העניין הזה די מעיק אבל שווה אם הסרט מנצל את הזווית האישית היטב, ‏דוגמת סרטים כמו "כרוניקה בזמן אמת" או "[‏REC‏]". כאן אין לזה שום סיבה, אלא אם כן הסיבה היא "כי ‏ככה כולם עושים היום". זה סתם גימיק מעיק. התירוצים שהסרט מוצא כדי להשתמש ב"פאונד פוטג'" ‏הם קלושים יותר ויותר – עד שהוא מפסיק לגמרי להשתמש בהם והסרט מתמלא בצילומים שלא היו ‏יכולים להגיע מהמצלמה של אף אחד. וזה מותר, באמת, זה חוקי לעשות סרט שהוא לא פאונד-פוטג', ‏רק תחליטו: אם אתם מצלמים בגוף ראשון, תמשיכו עד הסוף. אם אתם לא, בשביל מה היינו צריכים ‏את כל השטות הזאת מההתחלה?‏

    טוב לדעת (מקודם)

    הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה
    לא עוזב את המצלמה (צילום: יח"צ)

    אז מה יש לנו כאן? יש עיירה קטנה, וסופה ענקית שמתקרבת אליה. יש אבא קשוח שלא מבין את בנו שעומד לסיים את בית הספר ומנסה למצוא דרך להתחיל עם אהובתו הנאווה. יש צוות של מדענים רודפי-סופות, כולל הבוס הקשוח והחוקרת שהוא לא מאמין בה ושצריכה להוכיח את עצמה. הסיפורים של כולם שבלוניים לחלוטין – הם לא יותר ממשהו שהיה צריך להכניס בין טורנדו אחד לאחר. אין פה אף דמות מעניינת ואף שורת טקסט זכירה.

    אבל יש סופות. למען הפרוטוקול צריך לציין שהסופות יפות והאפקטים מרשימים. חרוטי-ענק שיורדים מהשמים ומרסקות הכל, כאילו אלוהים הפעיל בלנדר על עוצמה מקסימלית, הן דבר גדול ומרשים. רק ש"טוויסטר" הנזכר למעלה עשה את אותו הדבר עוד בשנות התשעים, ומה שהיה לא-ייאמן אז הוא היום רק עוד יום בקולנוע. סופות ממוחשבות הן פשוט לא אפקטיביות כמו פעם. במאי הסרט, סטיבן קווייל, עשה בעבר את "יעד סופי 5" – שהיה למעשה אחד הסרטים היותר טובים בסדרת האימה הטראשית הזאת. קווייל אמור לדעת להשתמש באסונות טבע מחרידים כדי ליצור בידור. אבל "בתוך הסופה" הוא סרט PG-13 – כלומר, לכל המשפחה – ולכן לא יכול להראות שום דבר רע באמת שקורה לאף אחד. לפעמים אנשים נשאבים מעלה אל הסופה ונעלמים (במקרים מסוימים הדמויות האחרות לא מתייחסות לזה בכלל, אפילו במילה). אולי זאת הסיבה שהסופות האלה נראות סטריליות, בטוחות, כמו האפקטים הממוחשבים שהן באמת.

    אפשר להבין שלסרט יש בעיה רצינית כשרגע הדממה שאמור להיות השיא הדרמטי של הסרט נהרס משום שהקהל עסוק בלצחוק צחוק גדול. ‏"בתוך הסופה" מציע אפקטים יפים, ושום דבר, אפס, כלום, מעבר לכך. ‏

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully