פוטלוס: קן לואץ' חברתי ומגמתי עם "המועדון של ג'ימי"

הבמאי הבריטי מפנה שוב את זרקורו אל ההיסטוריה של אירלנד. הפעם בסיפור האמיתי על הממשל והכנסייה שקמו נגד מועדון חברתי בעיירה קטנה, אלא שהוא בוחר לא לחשוף פרטים מסוימים. התוצאה מלטפת ולא מנומקת

דורון פישלר
01/09/2014
יח"צ - חד פעמי

קן לואץ' הוא במאי שאפשר בקלות לקרוא לו "פוליטי". כשהוא לא קורא להחרמת ישראל הוא עושה סרטים ‏עכשוויים על המצב בבריטניה, או סרטים היסטוריים על אירלנד. "כשהרוח נושבת", אחד מסרטיו ‏האחרונים, עסק בהיבטים הדרמטיים ביותר של מלחמת האזרחים באירלנד של שנות העשרים: אח ‏פנה נגד אח, אלימות ומוות, ארץ שנלחמה לעצמאות מול בריטניה הופכת לשסועה בינה לבין עצמה.‏ "המועדון של ג'ימי" עוסק בתקופה שמגיעה מיד אחרי "כשהרוח נושבת", אבל הוא סרט רגוע הרבה יותר: הוא לא עוסק במלחמות, הוא עוסק במתנ"ס.

ג'ימי גרלטון (בארי וורד) היה תושב אזור כפרי באירלנד שפתח שם מועדון לרווחת התושבים. ההשקפות הפוליטיות שלו סיבכו אותו עם השלטונות והוא נאלץ לקום ולברוח לארצות הברית. אחרי עשר שנים הוא חוזר לכפר הולדתו ומחליט מיד לפתוח את המועדון מחדש, מה שכמובן מעלה את חמתם של הכנסייה והשלטון – באירלנד של אותה התקופה זה די אותו הדבר. מה קורה במועדון הזה, שמרתיח כל כך את נציגיו של אלוהים עלי אדמות? אל תשאלו. יש שם פטיפון. שמשמיע מוזיקה. ואנשים רוקדים. יש שם גם שיעורי רקמה. וספרות, ממש כך. ספרות! לפעמים אפילו אימוני איגרוף. מובן מאליו שמדובר במבנה שטני ומתועב ששום קהילה שמכבדת את עצמה לא תסכים שישכון בלבה.

אוקיי, אבל ברצינות, מה הבעיה עם המועדון הזה? מה כל כך כואב לכנסייה בריקודים וספרות? התשובה האמיתית לשאלה כנראה קצת יותר מורכבת ממה שמוצג כאן. הסרט מתחיל בסדרה של כתוביות על ההיסטוריה של אירלנד באותה תקופה, אבל זה לא מספיק: למי שלא מכיר היטב את הנושא, המניעים של הצדדים השונים נשארים לא ברורים. הכומר המקומי לא מוצג כדמות של רוע טהור, ודווקא משום כך ההתנגדות המיידית נחרצת שלו למועדון – שנגררת לכדי אלימות – היא חסרת כל הסבר.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
המועדון של ג'ימי.
פטיפון וספרות? לא יקום ולא יהיה

ראינו כבר הרבה סרטים על גיבורים צודקים שעומדים מול ממסדים מושחתים, וקל מאוד לשקוע לתוך הנוסחה הנוחה הזאת. האיש הזה הוא טוב; הכנסייה היא רעה. אפילו אם זה נכון היסטורית, אנחנו צריכים יותר מידע כדי שזה יהיה יותר מסתם עוד סרט על איש אחד שעשו לו עוול מתישהו באיזו ארץ. עיון בוויקיפדיה מלמד שהמועדון ההיסטורי הנ"ל שימש, מלבד שיעורי ריקוד, גם למפגשים שבהם גרלטון פרש את משנתו הקומוניסטית, דבר שלא מוצג בסרט. הטענה הזאת כמובן לא מצדיקה את ההתנגדות האלימה לקיומו של המועדון, אבל היא לפחות מנמקת אותה במידה כלשהי, נותנת יותר מצד אחד של טובים וצד אחד של רעים.

בלי הקשר, לכל מי שאינו מצוי בהיסטוריה האירית הסרט נשאר מין ממתק מופחת קלוריות על מאבק בשלטון מושחת, כשאנחנו יודעים שגם אם הגיבור סבל, ההיסטוריה מראה שהצדק ניצח ושאירלנד הפכה להיות מדינה חופשית ומעצמת אירוויזיונים. כל זה נחמד, אבל לא מספיק. ‏קן לואץ' יודע לזעזע, לעורר ולעצבן, אבל כאן הוא רק מלטף, ובשביל זה לא היינו צריכים את קן לואץ'.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully