"נויורק": אז ככה זה מרגיש כשצוחקים איתנו ולא עלינו?

"נויורק" חוזרת לעונה שלישית ומרימה את רף הכיף מחדש. הסדרה היומית שהצליחה לבלוט בגלל שדאגה שלא לקחת עצמה ברצינות רבה מדי, שומרת על האיזון העדין הזה גם הפעם

  • נויורק
לילך וולך
יח"צ - חד פעמי

יש משהו בטלוויזיה יומית שמראש כבר מנמיך ציפיות, לא בכדי אנחנו נוטים להעניק ערך גבוה יותר לדברים לפי מידת הנדירות שלהם – יהלומים ופנינים לא היו שווים שום דבר אם היה בשפע מהם. וטלוויזיה יומית נקשרת באופן היסטורי עם אופרות סבון מהסוג המתפרשות על גבי שנים ארוכות, אלפי פרקים, ומלאי מתחלף של קשישות מגהצות שמשוחחות בעירנות עם הדמויות שעל המסך. מוכרחים להודות שזו לא רק דיעה קדומה באשר לפלטפורמה לא "יוקרתית" – טלוויזיה יומית שמוכרחה להצדיק את עצמה ואת תשומת הלב והקשב של הצופים שלה, פנתה בדרך כלל לתעלולי תסריטאות ומלודרמות די נחותים.

נכון שמבחינת היוקרה, טלוויזיה חד שבועית עדיין נהנית ממוניטין משובח יותר, אבל הטלוויזיה הישראלית הצליחה לעשות כמה וכמה דברים מעניינים עם הפורמט, ואפילו פה ושם – כמו בסדרות המצוינות "מסכים" או ב"בטיפול" - אפילו להמציא גלגלים חדשים לשיירת הקרניבל של האמנות השמינית. גם "עספור", "זגורי אימפריה", "פצועים בראש", והסדרה החדשה המקבילה "מתים לרגע" עושות טלוויזיה יומית שלא דומה בדיוק לזו שהתרגלנו לצרוך. גם "נויורק" שחוזרת לעונה שלישית – גם זה דבר שאינו מובן מאליו בתעשיית הטלוויזיה הישראלית ההפכפכה וכפוית הטובה – היא טלוויזיה יומית מסוג אחר.

חוץ מהברקת שם הסדרה שפשוט לא נמאסת, ל"נויורק" יש איזה אפיל נינוח ומשועשע שהופך את הכל, (טוב נו, הרוב), גם המופרך, המטופש והבלתי סביר בעליל - לחביב וחינני. איזו תרכובת מוצלחת שבין הדיאלוגים, קצב הבימוי והשחקנים המוצלחים, מצליחה להוות גשר של אמון בין הצופים בבית שרגילים שדברים טובים מגיעים במשורה ובין "נויורק". העונה הראשון של "נויורק" כבר היוותה הפתעה נעימה למדי כשהעברית הלא מתאמצת והמתגלגלת של הכותבים, גישת הנון בולשיט של היוצרים, והביצוע הלא מתאמץ של השחקנים, התגבשו כולם לכדי האשליה הנעימה שאנחנו כצופים, בסוד העניינים, וכשקורצים זה לא מעל לראשנו אלא איתנו.

עוד בוואלה! NEWS

ביקשנו מחברי להקת "שלוה" לספר על עצמם. זה כנראה הסיפור הכי מרגש שתשמעו

בשיתוף מפעל הפיס
לכתבה המלאה
מתוך הסדרה "נויורק" (ציללא הופכת את הדמויות לקריקטורות, לא מחלקת צ'קים בלי כיסוי. ום: יח"צ)

העונה השנייה של "נויורק" לא היתה מסעירה כמו הראשונה, אבל נדמה שהעונה השלישית שהחלה אמש הגיעה כדי להרים מחדש את רף הכיף. אושרי כהן חוזר כיוסי אלחריזי – הבן למשפחת הפשע, זה שברח הכי רחוק מהבית ומההיסטוריה, כדי למצוא עצמו כמו בכל המשלים, בחזרה בדיוק באותו המקום. לירון ושמרית (איתי תורג'מן ומגי אזרזר בעלי הדינמיקה המעולה) הם זוג שמנסה לאלף עצמו לפי הסטנדרטים והמושגים של מודל ההצלחה האמריקאית, וענת (יובל שרף) יחד עם ישי, ארוסה (רועי אדר) השאירה מאחוריה (לכאורה, לכאורה) את העבר כדי לעבור לפרק הבא, הבוגר ונטול הדרמות של חייה.

הסדרה החלה לפני שנתיים כשהדמויות מגיעות לעשות את המכה באמריקה, וממשיכה עם דמויות שנשארות לעשות את המכה באמריקה. זה אולי נשמע כמו ניואנס, אבל זה מהותי לדמויות וגם להלך הרוח של הסדרה – מה שהחל כמו שביל צדדי וזמני שהולכים בו כדי לאפשר את החיים האמיתיים, הופך להיות הדבר עצמו. בזמנו הם עסקו במכירות, עגלות ומובינג, ועכשיו הם מנסים את מזלם באפליקציות, הייטק ויזמות עסקית. את הקפוצ'ונים החליפו חליפות, את השפה העילגת הסטלנית, במין ניסיון דק לטשטש את הציפוי הישראלי מעל לאנגלית. הם אפילו כבר לא החוליה החלשה ביותר – עובדים הודים כבדי מבטא מהם כבר נכנסו אל הוואקום שנוצר כשהם טיפסו במעלה שלבי הסולם החברתי. אבל המסר ברור – הנסיבות השתנו, אבל העיקרון נשאר.

"נויורק" מוצלחת בעיקר כיוון שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי אפילו לרגע – היא תזזיתית וחסרת מנוחה, מוצאת הזדמנויות דקות לרפד את האקשן בהומור, ועדיין לא מרחיקה לכת עד כדי הפיכת הדמויות לקריקטורות שכמותן כבר פיהקנו עד התפוקקות לסתות. היא לא קופצת מעל לפופיק, לא מתיימרת להיות מה שאינה, ולא מחלקת צ'קים שהיא לא יכולה לפרוע, ובאיזון הנעים ומותאם הציפיות הזה – היא בסך הכל סדרה שיהיה קל להתמסר אליה והבדיחה אף פעם לא תהיה על חשבוננו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully