פנומן

לקראת השנה החדשה העומדת בפתח, חשבתי להציג לכם אלבום של יוצר חדש שניער אותי לחלוטין ועשה לי משהו שקשה לקבל בזמן האחרון מיוצרים ישראלים אחרים. "ארץ ישראל שלי" של א.ב. דן מהווה קונטרה קשה ואמיתית להתמודדות הרגילה עם מוצרים המגיחים תדיר משוק המוזיקה המקומי. פתאום נפלה עליי כנות כזאת, רגש אמיתי שניתז עליי ישירות וללא מתווכי אמצע מיותרים.

שיר מספר 2 באלבום, "הנוער על גראס", מהווה שלאגר מלכותי ומפיל למדי. אחרי שמיעה שלו, בצירוף לשיר הנושא הפותח את האלבום, יכול להיווצר רושם מוטעה לפיו א.ב. דן משתמש ביכולת השנינה על מנת להרים דיסק של צחוקים גבוהים ובלתי מחייבים. כפי שהתברר לי בהמשך, ההפך הוא הנכון.

בסיס החוזק של אלבומים עצמאיים הוא האותנטיות שלהם. והיה והם אישיים, והיה והם באמת מוצלחים, ההרגשה היא כמו לקבל מתנה. כזאת שחברות התקליטים לעולם לא יסכימו לתת. השירים "מי אני בכלל", "קשה בקיץ", "עץ, סירה ואגם" או "אל תלכי" ממצבים את א.ב. דן כאמן מיוחד. ישיר, כן, נאיבי, סובל, מצחיק. השקיפות והאחידות מוקרנות באופן כה רב, עד שברור כי מדובר גם בקווי האישיות של האדם שמאחורי השירים.

א.ב. דן בן 22, מתגורר בהרצליה. "אני מקובע על העיר הזאת", הוא אומר. "מצד אחד זו עיר שיש בה המון אווירה של ריקנות וניכור, מצד שני אני מוצא בה הרבה יופי והשראה. המקום היחיד שאני מסוגל ליצור בו הוא החדר שלי בהרצליה". את "ארץ ישראל שלי" הקליט יחד עם אילן אביב, שעשה עבודה נהדרת בהפקה המוזיקלית ועיבודו של האלבום, והביא גם מספר נגנים אורחים כמו אמיר מילשטיין, שמוליק קזס, דנה בן דוד, אודי קובי ויאיר מיכאל. לשירים שלו לקח זמן רב עד שהתבשלו והיו מוכנים להקלטה, כארבע שנים מזמן כתיבתם. "בעברי הייתי גיטריסט קלאסי", מספר א.ב, "בגיל 17-18 חל אצלי מפנה ועברתי למוזיקה קלה".

"עברתי כברת דרך עד שיכולתי לשחרר טקסט מתוכי. בגיל 18 עברתי משבר קשה, השירים הם הפירות שלו. מצד אחד חוויתי כאב גדול, אבל גם התעוררת חדשה, חיים חדשים. הפכתי לאדם אחר, גיליתי את האמן שבתוכי. בלימודים הייתי יושב בבית הספר ולא מצליח לקלוט כלום. המורה היה מדבר וזה לא היה נכנס לי, כי אני יכול ללמוד רק לבד. בבית הייתי בולע ספרים, אבל בבית הספר לא הייתי מסוגל לקלוט. גם בקונסרבטוריון הייתי אמור לקבל מלגה, אבל אני לא מסוגל ללמוד כשאומרים לי מה לעשות".

מידת השונות והאמיתיות שבמוזיקה של א.ב. דן גורמת לי להיזכר בדניאל ג'ונסטון האמריקאי, אחד היוצרים האישיים המורכבים והמיוחדים בהיסטוריה של הפופ, ואדם שבמו ידיו העלה את הדיון על המוזיקה הזו, שיש בה אלמנט מובהק של שחרור, שחרור מופגז. א.ב דן הלך לשלוש חברות התקליטים הגדולות ואמרו לו שם, אפילו בלי למרוח, שאם אין לו להיט גלגל"צ אז אין על מה לדבר. מילה שלנו: "הנוער על גראס" הוא להיט גלגל"ץ אחושלוקי.

א.ב דן צמא לקהל, זקוק לקהל, ואין סיבה שלא תהיו שלו. "הרדיו הישראלי גורם לאנשים להאמין שחרא הוא זהב", הוא אומר, ואתם יודעים שהוא צודק. הייתי מצטט הרבה שורות מפתח משיריו, אבל אין בכך צורך, כיוון שיש לנו את הזכות להציג כאן את האלבום במלואו.

והשירים גדולים. התרכזתי קצת יותר מדי, אני מרגיש, בדברים הכבדים, בעוד שהדיסק הזה מלא בשלל שירים מעוררים ושמחים ממש, כמו "ילדה גדולה ילדה קטנה", "ברחובותיה של הרצליה", "אצלי בחדר" המקפיץ או "יום חמסין" הגרובי.

היופי ביצירתו של א.ב דן נובע מכך שמדובר ביוצר המודע לכוח הענק שבאמת, שברגש. הרגעים שבהם אני מרגיש טוב במיוחד עם תפקידי כקהל, הם אלה שבאמצעותם יכולה להיווצר הצהרה דו-כיוונית של חירות. זהו הכוח שביצירה העצמאית, או בצריכה שלה. שווה להרים את זה מהרצפה.

"החלום המתוק/ התגשם בחלום/ והיום הוא ורוד/ ומחר הוא אדום", שר א.ב דן ברכות אינסופית ב"מי אני בכלל" ושובה אותי. "יש לי פנטזיה", הוא אומר, "ללכת ברחוב ושמישהו ישיר לי שורה מתוך שיר שכתבתי. לנסוע באוטובוס ולשמוע שיר שלי ברדיו ושכל הקהל יצטרף בפזמון". אמן סלע.