"התבגרות": האמנם מדובר בהיסטוריה קולנועית?

לפני תריסר שנים, אנשים רק התחילו להיפטר מקלטות ומכשירי הווידאו שלהם לטובת הדיוידי, ובכלל לא דמיינו שיבוא היום ויחזיקו ביד אייפונים. השנה היתה 2002, והבמאי האמריקאי ריצ'רד לינקלייטר החליט אז לצאת להרפתקה של חייו: סרט עלילתי בשם "בויהוד" ("התבגרות" בתרגום הישראלי), שיעקוב אחר ילד טקסני מן השורה, מגיל שש ועד כניסתו לקולג', ויצולם בזמן אמת – במשך 12 שנה, עם אותם שחקנים, עם תסריט שמתעצב גם בהתאם להתפתחויות האקטואליות.

כשלינקלייטר יצא לדרך, לא היתה לו דרך לדעת שישויות בסדר הגודל של אובמה ושל הפייסבוק יצטלבו בגורלותיהם של גיבוריו. גם לא היתה לו שום דרך להעריך כיצד יתפתחו פיזית השחקנים שלו. רק דבר אחד ידע הבמאי – שעד כמה שהפרויקט הזה חריג בנוף ההוליוודי, הוא ישלים אותו ויהי מה. כך אכן קרה ובינואר 2014 הוקרן הסרט לראשונה בפני באי חגיגת הקולנוע העצמאית של סאנדנס, שקיבלו אותו בתשואות נסערות ובהכרזות כי מדובר בציון דרך היסטורי. קבלת פנים דומה חיכתה לו עם הקרנתו בפסטיבל ברלין ועם הפצתו בארצות הברית ובמדינות אחרות ברחבי תבל. בסוף השבוע הנוכחי, הגיע סוף כל סוף "התבגרות" לבתי הקולנוע בארץ, ועשה זאת כשעל גבו משא ציפיות בלתי אפשרי.

בימינו, כשצועדים מול ההמון כשלראשך קשרו כתרים, זה רק מזמין מהקהל קריאות של "המלך עירום". אך על דבר אחד, גם הסולדים מ"התבגרות" לא יוכלו לחלוק: סרט כזה עוד לא היה, ובתנאים הכלכליים העכשוויים בתעשיית הקולנוע, ספק אם יהיה שוב.

היו לנו כבר פרויקטים תיעודיים דומים, ומובן שגם היו סרטים עלילתיים שעקבו אחר פרק זמן ארוך בחייו של גיבור – אך אלה תמיד נעשו בדיעבד ולא תוך כדי, והשתמשו באמצעים מלאכותיים כמו איפור או שימוש בשחקנים שונים לגילומה של אותה דמות כדי להמחיש את מעבר הזמן. הפרויקט של לינקלייטר, לעומת זאת, הוא ניסיון ראשון ללכוד את המציאות המשתנה בכלים אמיתיים, ובכל מקרה, בלי קשר לאיכותו, זה ניסיון מעורר הערכה.

אך חשוב מכך, לינקלייטר ניחן לא רק באומץ ובהתמדה, אלא גם בכישרון וברגישות, כך שהיומרה שלו מתגשמת. "התבגרות" אכן מצליח לתפוס את החיים כפי שהם.

בשל הצלחתו בכך, הוא משכיל גם להיות כל כך מרגש. זאת, אף שעל פניו הוא עוסק בחומרים שגרתיים למדי. המשפחה הטקסנית במרכזו אינה אמורה לפרנס יצירה באורך כשעתיים וארבעים דקות – אכן, ההורים (איתן הוק ופטרישיה ארקט) גרושים ומנוכרים; ואמנם, האם מתחתנת פעמיים נוספות עם בעלים לא יוצלחים במיוחד, כולל אחד שמתגלה כשיכור ומכה. אך עדיין, לא מתפתחות בה איזשהן דרמות יוצאות דופן.

גם הילד, שכל מה שקורה במשפחתו ובסרט בכלל מתואר מנקודת מבטו, אינו בהכרח גיבור קולנועי אידיאלי. מייסון ג'וניור, כאן בגילומו של אלר קולרטיין, אמנם ניחן בכישרון אמנותי ועם הזמן מטפח את עיסוקו בצילום, אבל הוא לא עילוי.

אך זה לא משנה, כי במציאות לא צריך להיות מיוחדים כדי להתרגש. שמחה ועצב הן נחלתם של כל האנשים, גם אם לא קורצו מחומר גלם של גיבורים קולנועיים, ולכן היא גם נחלתו של "התבגרות". בפרויקטים אמנותיים שמשקיפים לאורך זמן על המושאים שלהם, יש בדרך כלל משהו אינטלקטואלי ואנתרופולוגי. כאן האפקט הוא דווקא חוויתי – התוצאה היא חוויה רגשית בלתי רגילה.

אפשר כמובן להרחיב רבות על כל מה שהופך את הסרט לחוויה שכזו. ברשימת המלאי הזו בולטים כל האלמנטים המובנים מאליהם – בימוי צלול וטהור, תסריט מדויק ושימוש בשירי התקופה, שלעתים רק מוסיף אותנטיות ולפעמים גם מכפיל את הכוח הרגשי של הסצינות. את כל אלה יש מן הסתם ב"התבגרות", אך האמת היא, שיותר מעניין לדבר דווקא על מה שאין בו, כי אלה הדברים שהופכים אותו מיוחד.

למשל, אין בסרט נוכחות למה שהם לכאורה רגעי המפתח בחייו של הגיבורים. לינקלייטר בחר להשאיר מחוץ לתמונה את טקסי החתונה של האם, וגם את היום שבו מייסון מוציא רישיון נהיגה, ואפילו שהנשף הוא הערב הגדול בחייו של כל תיכוניסט אמריקאי, גם זה חסר. בסופו של דבר אנחנו צופים בגיבור מתנשק ועושה אהבה, אבל לא ברור לנו אם מדובר בנשיקה הראשונה שלו ובערב איבוד הבתולים, כי הסרט לא מכריז על כך ובטח שלא עושה מזה עניין. גם אף פעם אין בו כתוביות ברוח "שנת 2005", והמעבר בין סצנות לעולם לא מתרחש בעזרת כותרות שמכריזות כי "מייסון בן 16".

תחת זאת, הזמן בו פשוט חולף – בלי התערבות, בלי חוצצים, בלי טקסיות ובטח בלי אירועים מכוננים. כמו שאנחנו לפעמים מגלים שערה במקום שבו לא היתה אתמול, אבל אף פעם לא עדים לרגע הצמיחה עצמו, כך קורה גם ב"התבגרות".

רגע אחד מייסון הוא ילד שמחליק על סקייטבורד, רגע אחר הוא כבר נוהג במכונית. רגע אחד אחותו סמנתה (לורלי לינקלייטר, הבת של הבמאי) רק מתחילה לצאת עם בנים, ורגע אחר אנחנו כבר נוכחים שהיא מזמן עברה לקולג' וכבר לא גרה בבית. כך, באופן הטבעי ביותר שאפשר, מצליח לינקלייטר להמחיש לנו איך הזמן חולף בלי שאנו שמים לב.

דבר מעניין נוסף שנעדר מהסרט הוא רומנטיזציה של הגיבור. גם חסידיו הגדולים ביותר של "התבגרות" לא נימקו את אהדתם אליו בכך שהתאהבו בדמות הראשית ו/או בשחקן שמגלם אותה. אכן, אלר קולטריין נחשף לפנינו בתחילה כילד מתוק, אך עם הזמן הוא הופך לנער חמוץ למדי. אין בכך שום דבר יוצא דופן: זה מה שקורה בדרך כלל למי שבגילו. קולנוענים נוהגים לפתור את הבעייתיות הזו על ידי ליהוק שחקנים בוגרים יותר לתפקיד הטיינאייג'ר, אך לינקלייטר לא יכול היה לעשות זאת ונותר אסיר של השחקן שלו ושל התפתחותו.

בסופו של דבר, גם זה עובד לטובתו: העובדה שהמאמי מתפתח להיות פוץ הופכת את הסרט לרומנטי פחות אך אמיתי יותר. היא גם מעצימה את האפקט הרגשי שלו, שכן כך מתווסף ל"התבגרות" גם אחד הרגשות הכואבים מכולם – האכזבה ממה שהביא עמו הזמן.

מעניין גם לציין שאין בסרט ממד של קרב בין-דורי או מלחמת תרבות. הגיבור ואחותו לעתים מתווכחים עם הוריהם, אבל זה בדרך כלל על סוגיות מז'אנר "למה לא סידרת את החדר?" ואין ביניהם מחלוקות ערכיות.

אם צילומי הסרט היו מסתיימים ב-1969 או ב-1993, זה בוודאי היה אחרת. אך כיוון שהושלם בתקופה בה הורים וילדים הם לא יותר משני צדדים של אותו שרשור וואטסאפ, רק טבעי שתנשב בו רוח קונפורמיסטית למדי, וזאת אף שהוא עוקב אחר משפחה של תומכים נלהבים במפלגה הדמוקרטית. בכך מאשש לינקלייטר באופן נחרץ ולכן גם מרתק מתמיד את מה שכבר למדנו לא פעם מהוליווד העכשווית – כי בימינו, גם הליברליזם האמריקאי הוא בסופו של דבר שמרני למדי.

בהמשך לכך, בבואו לתאר את החיים בארצות הברית, אין לבמאי איזושהי ביקורת עקרונית עליה. כתוצאה מכך, רבים באירופה, וכעת גם בישראל, ביטלו את "התבגרות" בטענה שהוא "אמריקאי נורא/אמריקאי מדי". אך לא נראה שתהיה לקולנוען בעיה עם ההגדרה הזו, שכן היצירה שלו מבטאת הפעם אמונה גדולה בדרך האמריקאית.

יותר מכל, מביא לינקלייטר לידי ביטוי את אמונתו באחד המוסדות האמריקאיים מכולם: הקולג'. כל התבגרותו של הגיבור בעצם רק מכינה אותו אל כניסתו בשערי מוסד זה, והסרט יוצר את התחושה כי טוב שכך, שכן לאורך כל הדרך הוא מתאר את המכללה כדבר היחיד שיכול לצקת משמעות בחיים של הדמות הראשית, של בני משפחתו ושל הנקרים בדרכם, למשל השיפוצניק שהאמא מייעצת לו ללכת ללימודים, וזו מתגלה כעצה הכי חשובה בחייו.

בשעה שהגישה הזו הקימה ל"התבגרות" שונאים של ממש מחוץ לבית, הרי שבמולדתו הקונצנזוס לגביו כמעט מוחלט, ולמעשה מזמן לא נרשמה בתקשורת אמריקאית הסכמה רחבה ונלהבת כל כך לגבי סרט. אולי זה לא רק בגלל איכויותיו הקולנועיות, אלא גם בגלל תפיסת העולם שלו, שגורמת למבקרים בארצות הברית לראות אותו כסרט המכונן על ההתבגרות במדינתם. כי לא סתם שהוא מתאר את החיים בה – אלא שהוא מציג אותם כפי שהאמריקאים היו רוצים לראותם.

זה אולי מה שגרם לתקשורת האמריקאית ללכת צעד אחד נוסף ולהגזים במחמאות על הסרט הזה, שדווקא לא צריך להיות מגזימן כדי להלל אותו בקול תרועה רמה. למשל, המבקרים בארצות הברית הכריזו עליו כ"מושלם", וזה לא בהכרח נכון.

"התבגרות" הוא הרבה דברים – מיוחד, יפהפה, בלתי נשכח – אבל לא "מושלם". כיאה לסרט שנמשך 165 דקות, יש בו גם סצנות לא טובות, לעתים אפילו מייגעות.

באופן אירוני, להרבה מהן אחראי השחקן הכי מנוסה ומוכר בצוות – אית'ן הוק, שמעצב את האב באופן לא מעודן מספיק. למרות ניסיונו, הוא חוטא לעיתים בהתלהבות יתר ובמנייריזם. גם באשמת התסריטאי-במאי, זו הדמות הפחות טובה בסרט, והסצנות בהן האבא משוחח עם בנו הן הפחות מעניינות בו, שכן הן נוטות להכריז בפומפוזיות את המובן מאליו. בניגוד לכך, הרגעים שבין האם לבנה הם דווקא החזקים ביותר בדרמה הזו, מפני שארקט ודמותה שומרות על עידון ועל ניואנסים, ומאפשרות לרגשות להתפרץ מתחת לפני השטח.

אפשר גם להצטער על השימוש המועט יחסית בלורלי לינקלייטר – בתו של הבמאי מתגלה כשחקנית מבטיחה, ומוסיפה המון בשר לדמות האחות הבוגרת. בכלל, יחסים בין אח לאחותו הן נושא רגיש ומורכב שהקולנוע לא הרבה לעסוק בו, כך שהיה יכול להיות מרתק לקבל יותר מכך כאן, אך זה לא קורה.

חבל שכך, אבל מצד אחר צריך לזכור שזה לא קרה בחוסר תשומת לב – הסרט הזה שייך בכוונה לדמותו של מייסון. לינקלייטר היה יכול לעקוב אחר המשפחה וחייה דרך נקודת מבט של מספר קולנועי יודע כל, או דרך פרספקטיבות מתחלפות של הדמויות השונות, אך בחר לעשות את הכל דרך עיניו של הילד המתבגר. זה עניין עקרוני, כיוון שכתוצאה מכך היצירה שלו אינה סרט על התבגרות, אלא על איך אנו חווים אותה ואיך אנו רואים אותה.

מי שיתמקד, לטוב ולרע, אך ורק בהיותו של הסרט "כל-כך אמריקאי", עלול לפספס את הרבדים העמוקים ובעיקר האוניברסליים יותר שלו. מעבר לכל, "התבגרות" הוא סרט על התבוננות. לכן, זה בטח לא מקרי שמכל המקצועות בעולם, הבמאי בחר שהגיבור יהפוך את הצילום למרכז חייו.

זה גם ודאי לא מקרי, שהסרט מתחיל ומסתיים בדימויים של הגיבור מביט במרחבים העצומים של הטבע שלפניו. באחת ההזדמנויות הללו, אחת הדמויות מבטאת את ההתרגשות שלה מכך שנראה כאילו שכל הזמן שבעולם פשוט מתמתח ונפרש בפנינו, כדי שנוכל לעמוד מולו, ובתגובה דמויות אחרות מוסיפות שתמיד אומרים כי אנחנו תופסים את הרגע, אבל למעשה זה הרגע שתופס אותנו – הוא תמיד קורה, הוא תמיד פה, הוא תמיד בדיוק עכשיו, כדבריהן.

בכך, "התבגרות" נבדל מן התפיסה האקזיסטנציאליסטית, שמולכת על התרבות המערבית מאז מלחמת העולם השנייה. מול התפיסה המקובלת שגורסת כי הגשמה עצמית טעונה ברדיפה אחרי החיים, כי אחרת נאבד את הזמן שניתן לנו, הוא אומר ההיפך – מי שרודף אחר החיים רק יפספס אותם, כי זה לא אנחנו שחיים אותם, אלא הם שחיים אותנו.

אז מה נותר לנו לעשות? זו השאלה שבה מתחבטות כל הדמויות בסרט וכמובן גם הגיבור, ובסופו של דבר, כשמגיעה התשובה, מתברר שהיא היתה טמונה כבר בדימוי הפותח של הסרט. כל מה שנותר לנו לעשות, זה דבר אחד – פשוט להסתכל, כי לאן ומתי שלא נתבונן, החיים תמיד יהיו שם.