פרק ראשון: מתוך "מעטפת הלב" - ספרו החדש של אסף צפור

ספר חדש לאסף צפור, סופר ותסריטאי הסדרות "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "בטיפול" - ארבעה סיפורים על זוגיות, אהבה, בגידות ותשוקה המתחברים לרומן אחד: קבלו הצצה

  • אסף צפור
מערכת וואלה! NEWS
אסף צפור (צילום: שרון ברקת)

"אמא'לה! מי זה?!" היא צרחה, "אל תתקרב אלי! תעמוד!"

"אני לא זז!"

"אל תזוז! אני אצרח! אל תתקרב אלי!"

"אני לא זז! אני לא זז! תראי, אני לא זז!" הנער הרים ידיים מול פניו, פורש את אצבעותיו.

"מה אתה עושה כאן?! אל תזוז!!"

"אני לא זז, אני לא זז! תסתכלי עלי! אני זז? אני לא זז!"

"אל תתקרב אלי!" היא צרחה.

"אני לא מתקרב אלייך, הנה — רק תירגעי, בבקשה."

"מה אתה עושה פה?! אני קוראת למשטרה, אני צורחת אם אתה זז —"

"אבל אני לא זז, את רואה בעיניים שלך שאני לא זז, את יכולה להפסיק לצרוח?"

"מה אתה עושה כאן? אתה פורץ?"

"פורץ? אני נראה לך פורץ? אני בתחתונים, אני נראה לך פורץ?"

"איח, יא סוטה! אתה אנס!"

"כן, אני אנס, אני מסתובב ברחוב בתחתונים ומטפס על המרזב, ככה קוראים לזה, נכון? אני מטפס באמצע היום עד לדירה בקומה השלישית ואונס —"

"אל תזוז."

"אני לא יכול להחזיק את הידיים ככה, זה כואב לי, אז אני רק מוריד את הידיים, אבל תראי, הרגליים שלי נשארות במקום, אני לא זז, את יכולה להביא לי את המכנסיים שלי? הם מתחת למיטה..."

"מה אתה עושה פה?" שאלה אנה.

"אני יכול לשאול אותך אותו דבר."

"זאת דירה של אמא שלי!"

"בסדר, לא ידעתי, אני עובד באוניברסיטה הפתוחה, והבוס שלי אמר שאני יכול להישאר פה בדירה, אם אני אשמור על פרופיל נמוך —"

"מה? מה? למה אתה משקר? איזה בוס?"

"יאיר — את רוצה להתקשר אליו? תביאי לי את המכנסיים שלי, יש לי את הטלפון שלו שם — רגע, בעצם הוא בחו"ל לסופשבוע —"

"כמה זמן אתה פה?" היא קלטה פתאום.

הוא לא ענה.

"כמה זמן אתה פה?!" היא דרשה כשהבינה בעצמה למה הוא לא עונה, "אתה היית פה כשהייתי פה עם ישי?!"

היא ראתה את עיניו נעות לכיוון הארון.

"אתה התחבאת בארון בזמן שהייתי פה עם ישי?!"

"מה רצית שאני אעשה? אני שוכב פה במיטה, פתאום אני שומע את המפתח בדלת, לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מי זה, נכנסתי לארון —"

"איח, איח, יא סוטה, אני לא מאמינה שאתה — אתה היית פה בזמן ש —"

"מה רצית שאני אעשה?"

"מה אתה? בסרט של צ'רלי צ'פלין? מה אתה מתחבא בארון?! יא סוטה! יא דוחה!"

"אני סוטה? הוא המורה שלך! הוא יכול להיות אבא שלך —"

"מאיפה אתה —" ואז קלטה שהוא שמע ומזה הוא יודע.

"איח, יא סוטה, מה אתה עושה פה בכלל?"

עוד בוואלה! NEWS

שומעים טוב, חיים טוב: הכירו את מכשיר השמיעה המהפכני אוטיקון MORE

לכתבה המלאה
כריכת הספר (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"יאיר אמר לי —"

"מי זה היאיר המזדיין הזה? איזה יאיר? זאת דירה של אמא שלי!"

"הוא אמר שלידידה שלו יש דירה ריקה —"

"איזו ידידה? אני לא מכירה אף יאיר —"

היא ניסתה להבין מה קורה פה. אבל כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו זה שהנער הזה היה בארון בזמן שהיא הזדיינה עם ישי. היא רצתה למות. היא הפכה כולה אדומה. היא נזכרה בדיוק מה צעקה לישי כשזיין אותה. והוא שמע הכול! וראה הכול! היא רצתה למות!

"אל תזוז!!"

"אני לא זז, נו, אלוהים אדירים."

"מה זה המבטא הזה?"

"מה זה נראה לך? אני ערבי. אנה, נו —"

אוי אלוהים, הוא יודע גם איך קוראים לה.

"אל תזוז!"

"אנה!"

"ואל תקרא לי אנה."

"אני צ'רלי."
"לא מעניין אותי, אם אתה זז או אומר עוד מילה אני מתחילה לצרוח אונס, תוך שנייה כל מג"ב יהיו פה."

"מג"ב, לא פחות," נזף בה.

"בדיוק," היא אמרה, "עכשיו תן לי לחשוב."

היא התיישבה על המיטה.

"אני מת מקור," הוא אמר.

היא הציצה אליו. הוא עמד שם, מכסה את התחתונים הירוקים שלו בשתי ידיים, רועד כולו.

"טוב, קח את הבגדים שלך."

הוא התכופף לאט לאט ומשך את הבגדים שלו מתחת למיטה מבלי להסיר את עיניו ממנה. אחר כך הסתובב והתלבש במהירות. זה היה חוסר המזל שלה, שהוא יהיה פה בדיוק כשהיא באה עם ישי. זאת בסך הכול הפעם השנייה שהיתה בדירה איתו. בפעם הראשונה כשהיא עישנה הוא כל כך נלחץ ממה שקרה, שהכל הפך למגעיל, הוא הכריח אותה להתקלח, ולא הרשה לה לשבת ופחד אפילו ללכת להביא לה קפה, עד שלאט לאט השפעת החומר עברה, אחרי מה שנראה כמו שעות, ואז היום, שוב, איך הוא התהפך עליה אחרי ששכבו. איך שהוא גמר הוא התחיל לשאול בהיסטריה, "מה עשיתי? מה עשיתי?" והתחיל להגיד איזו טעות זאת היתה. היא לא הבינה מה קרה לו וניסתה להרגיע אותו, אבל הוא רק רצה ללכת והאיץ בה להתלבש. זה עיצבן אותה, אז היא אמרה לו שילך, שהיא עוד נשארת.

צ'רלי התיישב לידה על המיטה.

"אני מצטער," הוא אמר.

"טוב, תסתום, זה מספיק מביך גם ככה."

הוא שלף את האייפד שלו.

"מה אתה עושה?"

"בודק אימיילים, תרגיעי."

"טוב, תביא שנייה, אני צריכה לבדוק משהו בפייסבוק."

"עכשיו?"

"חברה שלי אמורה לבוא לאסוף אותי, אתה רוצה שהיא תגיע לפה?"

"לא, לא, קחי."

הוא העביר אליה את האייפד.

"יש פה קליטה?"

"כן, כנראה הוויי?פיי של המסעדה מהפינה."

"אתה ממש מפגר," מילמלה בזמן שתיקתקה במהירות, "מה נראה לך? שאתה בסרט? מתחבא בארון?"

"באמת הרגשתי כמו אנה פרנק," הוא אמר.

"בלי בדיחות על יהודים בבקשה," היא מילמלה, "או, מעולה, היא מבריזה לי."

"מזל."

"טוב, יאללה, תתלבש ותעוף מפה."

"מה?" הוא הופתע.

"מה נראה לך?" היא אמרה, "זאת דירה של אמא שלי, אני אומרת לך."

"בסדר, רגע, אבל יאיר אמר —"

"אין לי מושג מי זה יאיר, אני לא מכירה אף יאיר —"

"אז תתקשרי לאמא שלך, תשאלי אותה —"

"נראה לך?"

אה, ברור. אם היא תתקשר לאמא שלה היא תצטרך להסביר מה היא עושה בדירה. היא ראתה שהוא הבין שהיא לא יכולה להגיד לאמא שלה שהיתה בדירה ולהסתכן בזה שאמא שלה תדע שהיא נפגשת בדירה בחשאי עם המורה שלה. היא חשבה מה תעשה אם יגיד לה שהוא לא הולך. מה היא יכולה לעשות?

"מה אתה עושה פה בכלל?"

"אמרתי לך, יאיר אמר שיש לידידה שלו דירה —"

"מי זה יאיר אבל? מה הקשר שלך ליאיר? מאיפה אתה בכלל?"

"מנצרת."

"אז מה אתה עושה פה?"

"אני עוזר ליאיר עם מערכת מתוקשבת חדשה לאוניברסיטה הפתוחה."

"כן, בטח."

"למה בטח? כי אני ערבי?"

"לא, כי אתה ילד. אתה בגילי."

"אז מה?"

"באוניברסיטה הפתוחה?"

"כן, זה תחום נורא מבוקש עכשיו, אבל כל מה שמציעים היום

זה קורסים מצולמים או מערכי שיעור שאתה יכול להוריד מהאינטרנט והמורה צריך לבדוק, או פורומים כמו לפני מיליון שנה, אבל אין שימוש אמיתי בחוויה של היוזר בעידן שהכול אונליין —"

"מה לך ולזה?"

"שום דבר, פשוט משעמם לי, אז אני עוזר לו —"

"איך הוא הגיע אליך?"

"המנהל של הבית ספר שלי מנצרת שלמדתי אצלו ביסודי מכיר אותו —"

"אז אתה עובד אצלו?"

"לא בדיוק. כן. זה לא בדיוק עבודה. אנחנו מנסים לפתור את זה ביחד," הוא התחיל להתלהב כשהוא דיבר על זה, "בשבילי זאת הזדמנות, זאת האמת. אם אני אצליח לעשות משהו שידברו עליו, זה יכול לקדם אותי אחר כך. הוא בסדר דווקא, היאיר הזה. אבל עבדנו עכשיו שבעים ושתיים שעות ברצף, ולא היה לי איך לחזור לנצרת באמצע הלילה. הוא טס לחו"ל, אחרת הייתי ישן אצלו, אני לפעמים ישן אצלו בבית, אבל הוא נסע עם אשתו, אז הוא אמר שאני יכול בינתיים להישאר בדירה. אני חושב שהוא פחד שאני אשאר אצלו בבית כשהוא לא שם. הוא רק אמר לי לא להשאיר סימנים שהייתי פה ולעוף בבוקר. הוא הביא לי סדינים. הוא לא אמר שכל הזמן יבואו לפה אורחים."

"יש לך עברית טובה."

"תודה."

ופתאום חשבה על משהו.

"מה זה 'כל הזמן יבואו לפה אורחים'?"

הוא הסמיק. ופתאום היא חשדה במשהו.

"רגע, היתה פה עוד מישהי?"

"לא —"

"אל תשקר לי!"

"בסדר, נו, לא משקר —"

"תתאר לי אותה."

"מה לתאר? איך לתאר? הייתי בארון, נו, אמרתי לך, אני מרגיש כמו אנה פרנק כבר —"

היא קמה וניגשה לארון ופתחה אותו לרווחה, ואז נכנסה פנימה וסגרה את הדלת אחריה. דרך החריצים ראתה את המיטה מצוין. היא פתחה את דלת הארון וחזרה והתיישבה על המיטה לידו. הוא באמת ראה הכול. כל מה שהיא עשתה. וכל מה שישי עשה לה. היא הרגישה איך שוב לחייה מתחילות לרתוח מבושה.

"תאר לי אותה!"

הוא היסס ואז ענה, "שמנמונת, שדיים גדולים, תלתלים."

תלתלים? אז זו לא היתה אמא שלה. מי זאת יכולה להיות?

"היא היתה לבד?"

הוא היסס. המראה של המילפית שנשכבה על המיטה ואוננה חזר אליו.

"כן."

"אז מה היא עשתה פה?"

הוא שוב הסמיק.

"אמרת שהיא היתה לבד!"

"היא היתה לבד!" אמר בקול מתחנן.

"אז מה היא עשתה פה?"

הוא הסמיק עוד יותר.

"מה קורה בדירה הזאת?! מעניין אם אמא שלי יודעת —"

אבל פתאום היא הבינה מי זאת יכולה להיות.

"רגע, שיער מתולתל? חום? עיניים ממש גדולות?"

"כן. את מכירה אותה?"

יכול להיות שזאת היתה אוסי? אבל מה היא עושה בדירה? אולי יש לה פה מישהו. איח, זה מגעיל! היא הזדיינה על המיטה שדודה שלה מזדיינת עליה עם המאהב שלה. מהשיחות של אוסי עם אמא שלה זה נראה לאנה סביר שלדודה שלה יש רומן מהצד. היא תהתה מה תגיד לליזי. היא לא יכולה לספר לליזי משהו כזה על אמא שלה. ורגע, למה היא היתה בדירה לבד? פתאום היא חשבה על הסדינים. אז בגלל זה תמיד יש ערימות של סדינים חדשים בדירה. אוי, איח, זה מגעיל, הרטיבות שהרגישה לא היתה שלה, היא היתה של דודה שלה, של אמא של ליזי. היא הרגישה בחילה. היא חייבת לחשוב על משהו אחר.

"אז אתה טוב במחשבים?"

"כן. די. לא רע. לפחות יש משהו שאני טוב בו."

"למה, אתה טוב גם בלהתחבא."

הוא צחק.

"כן, טוב, זה כל הערבים טובים בזה. זה ידע שמעבירים מדור לדור אצלנו, בזכותכם."

עכשיו גם היא צחקה.

פתאום הוא התכופף ונישק אותה. שפתיו נצמדו לשפתיה רק לרגע, ואז חזר והתרחק.

"מה אתה עושה?" היא לחשה.

"סליחה, אבל את מדהימה."

"בסדר, אז מה?"

"כלום, סליחה."

והוא נישק אותה שוב.

"טוב, תפסיק עם זה, בבקשה."

"בסדר."

הוא התרחק ממנה קצת, אבל לא הפסיק להסתכל עליה. היו לו עיניים יפות. שפתיים צרות מאוד, זיפים. למרות שהיה משהו רך בעיניים שלו, הוא היה מאוד גברי. הוא הזכיר לה גיבורים מסרטים ישנים. ערסים צרפתים כאלה. עם סטייל. הוא היה רזה נורא. עצמות הלחיים שלו בלטו. השיער שלו היה מסודר מצחיק. קוצני באמצע, שטוח בצדדים.

"אתה לא יכול להישאר כאן, אתה יודע."

"למה?"

"ככה. אני לא משאירה אותך פה בדירה לבד," היא התעקשה שיעזוב מיד.

"למה? מה אני אעשה?"

באמת לא היתה לה תשובה.

"אני רוצה את המפתח," היא שלחה אליו יד פרושה, והמתינה.

"זה המפתח של יאיר, לא שלי," הוא ענה בטרוניה.

"לא מעניין אותי. אין לי מושג מי זה יאיר."

"אולי הוא המאהב של אמא שלך," חייך.

"אמא שלי לא מתולתלת!"

"אז מאיפה יש לו את המפתח?"

"אין לי מושג ולא מעניין אותי," היא אמרה נחרצות, "אני רוצה את המפתח, ושתלך מפה בבקשה."

הוא משך בכתפיו ודחף יד לתוך מכנסי הג'ינס שלו והוציא משם את המפתח ושם לה אותו ביד, ואז התחיל לאסוף את החפצים שלו ולדחוף אותם לתוך התיק.

"אני מצטערת," אמרה, "אבל אני פשוט לא מכירה אותך ואין לי מושג מי זה יאיר ואיך יש לו מפתח לדירה הזאת, אבל זאת הדירה של אמא שלי."

"למה לאמא שלך יש דירה?" הוא שאל, "אין לכם בית?"

היא היססה רגע לפני שענתה, אבל הוא מצא חן בעיניה, אז היא הסבירה מה שידעה.

"ואמא שלך רוצה לעזוב את הבית?"

"אני חושבת."

"אז זה בעצם הבית החדש שלך?" הוא שאל.

פאק. היא לא חשבה על זה. היא התייחסה לדירה הזאת בתור דירת הזיונים. היא לא חשבה על זה שהיא אקצ'ואלי תגור פה.

"כן," ענתה בכעס, "בגלל זה אני רוצה שתלך מפה עכשיו, בסדר?"

"בסדר."

הוא גמר לדחוף את כל הדברים שלו לתיק ונעל נעליים ועמד מולה עם התיק על הכתף שלו.

"לאן תלך?"

"לא יודע. להסתובב. אולי לשבת איפשהו. אם אני כבר בתל אביב... הבאסה היחידה זה שאני צריך להיות מחר בחזרה בתל אביב בשמונה בבוקר..."

הוא נתקע אבל היא לא אמרה כלום.

"אז אני אזוז, נראה לי."

היא התחרטה פתאום והושיטה לו את המפתח. הוא לא לקח אותו ממנה.

"קח," היא אמרה. "קח, נו, ממילא אני הולכת. אתה יכול להישאר פה."

"תודה," הוא אמר, מופתע, ולקח את המפתח.

"נו מה, אני אגרש אותך, אחרי זה תגיד נכבה, נכבה."

הוא חייך בנימוס מהבדיחה הקלושה שלה.

"אז את רוצה לבוא לשתות איתי קפה או משהו?" ניסה את מזלו.

"נראה לך?"

"למה לא? כי אני ערבי?"

"לא, כי אני לא מכירה אותך, ומצאתי אותך מתחבא בארון בזמן שאני מזדיינת עם החבר שלי."

"האמת היא שכשאת מציגה את זה ככה..."

"בדיוק ככה."


אסף צפור / מעטפת הלב, הוצאת זמורה, 316 עמ'

לא יכולים לחכות להמשך? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully