הריאליטי יותר חזק מהממשלה

במוצ"ש הקרוב ישודר הפרק "חוזרים הביתה", שיחתום סופית את העונה השישית של האח הגדול. ואני אפילו לא צריך לפתוח בגילוי נאות. כולם מבינים שאני לא אובייקטיבי בעניין הזה. ובכל זאת, זכייתה המפוארת של טל גלבוע – הטבעונית שהשפיעה על פי אחד הסקרים על ארבע מאות אלף אנשים להפוך לצמחונים או לטבעונים – מוכיחה מה שאני טוען כבר שנים: הריאליטי בשיאיו הוא לא רק שעשוע טלוויזיוני, אלא הזירה החשובה ביותר להשפעה רוחנית בישראל.

ולא מדובר רק בהשפעה ישירה של דעות, אלא גם ובעיקר בהשפעה של נוכחויות אנושיות. טהוניה היפהפייה, הזוכה הקודמת באח הגדול, לא השפיעה בגלל דעותיה אלא בגלל עצם נוכחותה: זה היה ניצחון מובהק גם לעדה האתיופית בישראל וגם לקהל הישראלי שבחר בה, שהוכיח עד כמה הוא מוכן לחבק באהבה גמורה את האתיופים בישראל, שהיו נתונים במשך שני ארוכות לקיפוח כבד. כך עשתה גם זכייתה של טיטי כמלכת היופי וכוכבותה של כברה קסאי בפרויקט של עידן רייכל עם "מילים יפות מאלה". כלומר, בעוד שנדמה לנו שהכנסת והממשלה הן זירות ההשפעה העיקריות, האמת המוכחת היא שמה שמשפיע הרבה יותר על הלך הרוח בישראל הן תחרויות הבידור והריאליטי.

נניח שטל גלבוע הייתה נבחרת לכנסת בבחירות הקודמות לאחר פעילות נמרצת, נניח, של כל ארגוני בעלי החיים למענה. איזו השפעה הייתה לה? כמעט אפס. פה ושם, אחרי אינספור התדיינויות ומיקוחים וקיזוזים, היא הייתה מגיעה להישג כלשהו בוועדת הפנים ומונעת נניח ייבוא עגלים, בלי שאף אחד היה ממש שומע על כך או מודע לכך. היום, חייליה של טל גלבוע – כלומר, כל מי שהושפע מדעותיה הטבעוניות – ממלאים את כל שדרות הציבור בישראל, וכל אחד מהם ישפיע בתחומו ובמקומו הרבה יותר מכל ועדת כנסת. וגם בכנסת עצמה כמובן יש לה השפעה היום, מתוקף ההשפעה שהייתה להופעתה על חברי הכנסת עצמם, כל אחד במקומו.

או ניקח לדוגמא עניין אחר: מול שנאת ערביי הארץ, שפרצה בתוכנו וברשתות החברתיות עם רצח הנערים וצוק איתן, טוב שאפשר להעמיד גם מופתים אחרים כמו זכייתה של נוף, הערבייה המדהימה, בריאליטי "מאסטר שף" או קסמן של רנין ופוטנה הערביות בעונות האח הגדול הקודמות. אילמלא הן, אני אומר – ואילמלא לוסי אהריש, סייד קשוע, מירה עוואד ומופתים אחרים – היינו עדים אולי אף לגילויי שנאה חמורים יותר, ואולי לא חוזרים מהר כל כך לעצמנו.

לכן, אני אומר, טועה מי שעובר מהטלוויזיה לפוליטיקה: האם השפעתה של שלי יחימוביץ' בהגנה על האדם העובד לא הייתה גדולה יותר מחוץ לכנסת? האם השפעתו של יאיר לפיד לא הייתה אפקטיבית יותר כשדיבר בחופשיות מחוץ למגבלות ההתבטאות של חבר בממשלה? היום כל מה שנשאר לו הוא להיאבק על מע"מ אפס שלו מול אינספור התנגדויות. לא עדיף לדבר בפריים טיים בטלוויזיה על העדפות לחיילים משוחררים ולהשפיע על אחרים לפעול בכיוון, במקום לנסות לעשות את זה בעצמך, בכנסת ובממשלה? חבר'ה, תבינו איפה הכוח האמיתי ותישארו שם. טל גלבוע היא ההוכחה הניצחת.

הרייטינג הזעום יחסית של "דה ווייס" בפריים טיים של ערוץ 2 (השבוע 25%) צריך להדאיג גם את "קשת", שגם "הכוכב הבא" שלה (לשעבר "כוכב נולד") ממשמש ובא, כנראה. האם תכניות הריאליטי של המוזיקה איבדו סופית מכוחן או שהן עוד יכולות לשגשג? ולא מדובר רק ברייטינג: גם ההדהוד של התכניות האלה, ובעיקר רמת הכוכבות של כוכביהן, הולך ופוחת. מי בדיוק יצא לנו מן התכניות האלה בשנים האחרונות ומה שמו? כי אנחנו שכחנו, כפי שלא שכחנו את נינט ושירי מימון ושי גבסו וכו' וכו'.

אז ברור שהצלחת ריאליטי כלשהו תלויה באיכות הפורמט והעורכים והמנחים והשופטים והמתמודדים והשירים, ועדיין נשאלת השאלה אם אפשר לעשות משהו כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית המתנמכת מעל כל אלה. ואני רוצה להציע, רק להציע, בהיסוס (כי הכסף הוא לא שלי), קו מסוים שאולי יכול להקפיץ מחדש את הרייטינג.

מדובר במיתוג מחדש של "הכוכב הבא" והוא עשוי משלושה יסודות: ראשית, להפוך את "הכוכב הבא" לכוכב עברי ולהפסיק את השקר המשותף הזה הקרוי "כולנו שרים באנגלית ונהנים לא פחות". אנחנו במפורש נהנים פחות משירים באנגלית, כמעט תמיד. כי השירים האלה הם בשפה שאיננה השפה הרגשית המוחלטת שלנו, ולא מדובר דווקא על הבנה כפשוטה של המילים, למרות שגם בזה יכולה להיות בעיה. וכבר ציטטתי את המשורר והמתרגם הגדול יונתן רטוש שאמר פעם: "אפילו כדי להבין מה זה 'איי לאב יו', אני צריך לתרגם את זה לעברית". כי רק בעברית אנחנו שומעים ומבינים את הצבע הרגשי של המילים.

אז לא שאין שירים זרים מופלאים, ובכל זאת, רוב השירים באנגלית משעממים את האוזן הישראלית. לכן צריך ללכת נגד הזרם האמריקאי המתפשט ולמתג את "הכוכב הבא" כמותג עברי בלבד. זה דורש אומץ. זה דורש מודעות לנחיצות התרבותית של מהלך כזה, וזה דורש התלהבות.

ועדיין, הרייטינג הגדול תלוי גם באלף דברים אחרים, כמובן. למשל, באיכות השירים שנבחרו להיות מושרים. כאן צריך להיות סוג של פלייליסט (גם בשלבים הראשון של המיונים המשודרים). לא יכול להיות שיושרו בתכנית כזו שירים שהם פחות מנפלאים. וצריך להציע בפלייליסט כזה את השירה הישראלית לדורותיה במיטבה, מ"כלניות" של שושנה דמארי, דרך "שירת הסטיקר" של "הדג נחש" ועד "מיליונים" של אתי אנקרי ו"תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד" של שלמה ארצי. כל מאות השירים המופלאים של השירה הישראלית, אולי בצירוף רקדניי ליווי. אין בעולם שירה מופלאה יותר מן השירה הישראלית, גם אם יש בוודאי מופלאים כמוה.

וממש באותו עניין אני קורא על הזמר והיוצר גבע אלון שאחרי שישה תקליטים באנגלית, הוציא לראשונה תקליט בעברית ואמר: "אני מרגיש שזה התקליט הראשן שלי. חזרתי הביתה", ממש כפי שאמר פעם ברי סחרוף הגדול שסיפר כי פעם בנעוריו הוא חשב שאמריקה זה באמריקה, עד שחזר הנה כי הבין שאמריקה זה כאן, בישראל.

אגב, גם ב"דה ווייס" האחרון היה רגע מקסים אחד לפחות (ראיתי רק חלק מהתכנית). זה היה הרגע שבו ניב דמירל שר את "הגשמה עצמית" של אריק ברמן, והגיע לשלב הבא למרות שאביב גפן החמוץ ניסה לחסום אותו (או אולי את אריק ברמן עצמו?) נזכרתי כמה אני מתגעגע לאריק ברמן ולימי הפריחה שלו, לפני שהמוזיקה המזרחית והאמריקאית התיישבה לנו על כל הערוצים ועל כל הוורידים.

א. פירוש חדש ל"ואהבת את רעך כמוך"

הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ("ויקרא", פרק י"ט, פסוק י"ח) , על פי הפירוש המקובל שלו ("תאהב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך") הוא בלתי מובן ביסודו. כי פירושו הוא למשל שנכאב את כאב הזולת כפי שאנחנו כואבים את כאב עצמנו (נניח אדם שמתאבל על מות יקיריו) , ונחלוק את רכושנו עם הזולת, ממש כפי שאנחנו חולקים אותו לעצמנו, ונסלח לאחרים כפי שאנחנו נוטים לסלוח לעצמנו בעוונותינו וכו' וכו'.

זה בלתי אנושי לחלוטין ובלתי סביר. ולכן דורש הפסוק הזה פירוש חדש לחלוטין שיתאים למידותינו האמיתיות כבני אדם. ונדמה לי שיש לי פירוש כזה: אהוב את חברך כי הוא אדם כמוך. כלומר, אתה לא צריך להרגיש אותו כפי שאתה מרגיש את עצמך, אתה לא יכול לתת לו את מה שאתה נותן לעצמך, אבל אתה יכול לאהוב אותו ולכבד אותו באשר הוא אדם כמוך. הגיון העברית התנ"כית לגמרי מאפשר את זה.

גם כשכתוב בהמשך על הגר: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים", נסבה המילה "כמוך" על הדמיון בינך לבינו ולא על רמת האהבה שאתה צריך להפגין כלפיו, כאילו היא זהה לרמת האהבה (או הפירגון) שאתה נוהג בעצמך. אגב, אני בכלל כופר בנכונות הרגשית של עצם ההנחה שאדם יכול לאהוב את עצמו. אהבה היא מושג השמור לזולת בלבד. לעצמנו אנחנו רק קרובים. וגם זה, במקרה הטוב.

ב. ברכט על ספרי הלימוד הרעים

ברטולט ברכט / שנה שנה בספטמבר, כשזמן בתי הספר מתחיל

שנה שנה בספטמבר, כשזמן בתי הספר מתחיל
עומדות בפרוורים הנשים בחנויות הנייר
וקונות את ספרי הלימוד והמחברות לילדיהן.
מיואשות הן מחטטות אחר הפרוטות האחרונות
בארנקי הכסף השחוקים, ובוכות
על שהידע כה יקר, ואין להן מושג
כמה גרוע ידע זה, אשר
נועד לילדיהן.
(עברית: ה. בנימין, מתוך "גלות המשוררים", ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד)

כל שנה בספטמבר, בשעה שבתי הספר נפתחים, אני נזכר בשירו של ברטולט ברכט, אחד מגדולי המשוררים במאה העשרים, בתרגומו המצוין של ה.בנימין. וכל שנה אני חושב מחדש, בייאוש מסוים, על תכניות הלימוד וספרי המקצוע המקולקלים שלנו.

כמה גרועה הוראת התנ"ך אצלנו, לפחות בבתי הספר הממלכתיים. כמה גרועה הוראת הספרות. כמה גרועה הוראת הלשון. עובדה שיוצאים מבתי הספר שלנו תלמידים שלא יודעים להקריא פסוק תנ"כי כפשוטו (אבל יודעים מה זה "תקבולת כיאסטית") ולא יודעים לגשת לשיר (אבל יודעים לדבר על "הדובר" בשיר, במקום על המשורר) ולא יודעים לפסק משפט ולזהות סימני ניקוד (אבל יודעים מה זה "נחי למד ה"א", למשל, בהשפעה הרעה של הלשון האקדמית שהשחיתה את הדעת בתחומי הרוח). ידידי דורון קורן עוסק בעניין זה – גריעותם של הרבה מספרי הלימוד והרבה מתכניות הלימוד - בסדרת מאמרים חשובה המתפרסמת ב"הארץ". תקראו.

אגב, כואבת הטענה שהמורים בישראל לא מספיק טובים. זו טענה מעליבה ושגויה לגמרי. רבים מהמורים והמורות בישראל טובים מאוד. הבעיה היא לא המורים אלא תכניות הלימוד וספרי הלימוד, שעברו תהליך אקדמיזציה מגוחך ובלתי נסבל. מכעיסה במיוחד העובדה שהטענה על "רמת המורים" באה בדיוק מתוך אותם חוגים אקדמיים שהשחיתו את הלימוד בכל כך הרבה תחומים.עכשיו הם רוצים לייבש את המורים עוד יותר (כלומר, לכפות עליהם יותר לימוד אקדמאי ויותר מושגים אקדמיים, שיבריחו מהם יותר ויותר תלמידים).