כאשר שחקנים משחקים את עצמם, או כמעט את עצמם, בדרך כלל יש בזה איזו הכרה בזה שכבר לא נותר להם מה להסתיר כיוון שכולם כבר ממילא ראו להם. בשנים האחרונות, מאט לה בלנק עשה זאת ב"אפיזודס", לארי דייויד ב"תרגיע", ג'יימס ואן דר ביק ב"הביץ' מדירה 23". אבל גם בקולנוע לא חסרות דוגמאות מג'ון מלקוביץ' ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" ועד ניל פטריק האריס ב"הרולד וקומאר" ביל מארי ב"זומבילנד" או פמלה אנדרסון ב"בוראט". זה אגב לא במקרה שלרוב מדובר בקומדיות זה נחשב מגניב, ספורטיבי ומלא הומור עצמי להקריב משהו מהפאסון עבור איזה איזו בדיחה טובה, ובסופו של דבר זה בדרך כלל חוזר כהערכה גורפת של כל הנוגעים בדבר. כשמדובר בדרמה בה אדם מפורסם מגלם את עצמו, ובכן, שם החול כבר מתחיל להפוך טובעני. שם זה כבר נהיה מסוכן באמת זה חושפני? אמיץ? נרקיסיסטי? כנראה שהכל יחד.
כאשר יהודה לוי מגלם את יהודה לוי - שחקן מותש, רדוף פפראצי, אכול חרדות, שבור עדיין מפרידה מתוקשרת מהחברה היפה והמפורסמת בעצמה קשה לעמוד בפיתוי לחשב באחוזים כמה מזה אמיתי וכמה מזה משוחק. בסופו של דבר, "איש חשוב מאוד" היא גרסת הכאפה לפנים של "נוטינג היל", רק במהופך הגיבור הכוכב שמשחק את עצמו הגיבור הכוכב, פוגש בצעירה רגילה (אלמה דישי) שזה אומר שהיא אינה עשויה בפוטושופ, שהיא ממלצרת כדי לממן את הלימודים וחיה בדירה שלא ממוקמת במגדל יוקרה. אבל העיקר הוא יהודה לוי שמשחק את יהודה לוי, וב"איש חשוב מאוד", הוא מגלם את עצמו באופן מוצלח, מודע לעצמו, וכן אמיץ.
יהודה לוי של "איש חשוב מאוד" הוא שחקן; שחקן 24 שעות, שחקן מול עצמו. הוא למד לדבר מפורסמית, וגם התמוטטויות העצבים שלו מלאות חשיבות עצמית, רצינות תהומית באשר לצרות העשירים שלו, והתנשאות שמתחזה לצניעות. כשהוא מחמיא לרונה על דירת החדר וחצי בה היא גרה, הוא זולג פטרוניות לא מודעת, כשהוא "מתחנן" שייתנו לו להתנצל או "מפרגן" לבמאי הכושל של הפסטיגל בכל אלו יש את המנייריזם של כוכבים שמתוודים מעומק הלב בראיונות עד כמה חשוב להם להישאר "מחוברים לעם", אבל לא יודעים לבצע בעצמם את הפעולות היומיומיות הכי פשוטות בלי סוכן צמוד ושורת קוק.
שירלי מושיוף, יוצרת "איש חשוב מאוד" היא גם מי שאחראית ל"תעשה לי ילד", וגם שם שיחקה על קן התפר שבין אמת לבדיון כאשר ביססה את הדמויות על מוזיקאים נרקיסיסטים והגרופיות שאוהבות להיות שטיחון הרגליים שלהם, וליהקה לתפקיד המוזיקאי המקסים-דוחה את גל תורן, סולן מרסדס בנד. שם כמו כאן, הטריק עובד; ואחרי הכל מדובר בטריק. מה שמונע מהסדרה מלהיות שיעתוק, פוני של טריק אחד בלבד, הוא שהתסריט והדיאלוגים כתובים היטב ויהודה לוי משאיר את הקרביים שלו מרוחים על פני המסך. בלי ההסתכנות והנכונות שלו ללכת עד הסוף על הדמות הלא לגמרי (שלא לומר בכלל לא) מחמיאה, בלי ההתמסרות שלו לפגמים של דמות הסטאר במדינה שקטנה מדי בשביל סטארים, לא היתה יכולה "איש חשוב מאוד" להחזיק את עצמה.
סיבה לדאגה שעולה מן הפרקים הראשונים, ושואבת גם מהדמיון של הסדרה הזו ל"תעשה לי ילד" היא הדמות הנשית שאמורה בסופו של עניין, אם לצפות את העתיד, להיות מה שמאזן את הגיבור המעורער. ב"תעשה לי ילד" היה ממש מסמר שיער לראות איך אוסנת (ליאת תמרי) קופצת בעליזות לתפקיד הגרופית הקטנה ומוקסמת מהאלפא מייל שמולה עד כדי ביטול עצמי מוחלט. גם ב"איש חשוב מאוד", להוציא סצינה קצרה של עימות בתחילת הפרק הראשון, הדמות הראשית הנשית היא מין קיר סקווש אילם-למחצה שעליו חובט עצמו לדעת הגיבור. אפשר רק לקוות מאוד שמהפרק הרביעי ואילך, המותק הצייתנית תגדל לעצמה עמוד שדרה, אינטגריטי וציפורניים, ונזכה למישהו שיאמר גם בשמנו ל-V.I.P כל מה שהוא היה צריך לשמוע מזמן.
"איש חשוב מאוד" משודרת בימי חמישי, 22:15, HOT3 וב-HOT VOD
מה אתם חשבתם על "איש חשוב מאוד"? ספרו לנו בפייסבוק