פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הערוץ האפור ביותר בישראל

      מינויים אפורים במקום כוכבים ותיקים, קידום מקורבים לפוליטיקה ולצלחת והתנגדות אחת בעייתית לריאליטי – העתיד של רשות השידור לא נראה ורוד. וגם: איך מסעות האל-אס-די קשורים לחודש אלול? | מנחם בן

      עצרת חירום להצלת השידור הציבורי (ניב אהרונסון)
      מינוי ראוי, החלטות בעייתיות. איילה חסון | ניב אהרונסון

      יונה ויזנטל , שמונה על ידי כונס הנכסים הרשמי לעורך הראשי בפועל של רשות השידור עד להחלפתה בשידור הציבורי החדש המובטח, היה דף חלק מבחינת רוב הציבור הישראלי. מי זה יונה ויזנטל ומה כישוריו למלא תפקיד תקשורתי ממעלה ראשונה? האם מישהו ראה אותו אי פעם בהופעה טלוויזיונית כלשהי? האם מישהו קרא אי פעם מאמר שלו? כן, הוא היה סמנכ"ל התוכן של yes, אבל האם מדובר בתפקיד תוכני או מנהלי בעיקר?

      צעדיו הראשונים של ויזנטל, ובעיקר מינויו של שמעון אלקבץ, עסקן תרבות ליכודניקי, למנכ"ל הרדיו, וכן שמועה רעה על מינוי של אחד אלי בבא כמנהל הטלוויזיה, כל זאת בנוסף להתבטאות מטופשת אחת (שעוד מעט נעסוק בה), עושים רושם שוויזנטל הוא מינוי חובבני ופוליטי מעיקרו. אמנם מדובר במינויים זמניים, אבל כולנו יודעים: הזמני עלול להפוך לקבוע והרוח העסקנית עלולה להשתלט.

      מהפך אל הפחת

      יש סיכוי טוב (כלומר, רע) שמה שיגורנו ממנו יקרה: אנחנו נתגעגע לרדיו הישן – לרשת ב' המעולה כפי שהיכרנו אותה, לרשת ג' המקסימה ולשאר רשתות קול ישראל – וגם לטובות בתכניות הטלוויזיה שאולי לא יתקיימו עוד תחת השלטון החדש ברשות השידור. מי שיידרש אז לתת את הדין לפני הציבור הוא שני השרים שדחפו למהפך: גלעד ארדן ויאיר לפיד.

      גם מינויה למנהלת החדשות של איילה חסון, שלא מפסיקה לדבר בפרשת אשכנזי ולתפוס צד ברור ומכוער, הוא מינוי בעייתי בעת הזו. כך גם המהלך הראשון שעשתה איילה חסון כמנהלת חטיבת החדשות, כשהרחיבה את תכניתה של גאולה אבן מחצי שעה לשעה, כאילו אין שום דבר מטריד ולא נעים בעצם נישואיה של גאולה אבן לגדעון סער.

      בואו נעסוק בדברים אחד אחד. ונתחיל בשמעון אלקבץ.

      א. אלקבץ כמשל
      מה פתאום ממנים למנכ"ל קול ישראל אדם בעל זיהוי פוליטי ברור למדי, לאחר ששימש ראש מינהל התרבות במשרד התרבות, ומכאן, שהוא מקורב לפחות לשרת הליכוד, לימור לבנת, ולליכוד בכלל? האם לא ראוי היה למנות מישהו בלתי מזוהה פוליטית? והרי כל עניינה של רשות השידור החדשה הוא שתהיה נקייה משיקולים קומיסאריים מוטים, והנה עכשיו, שמעון אלקבץ. לא נעים.

      ב. אלי בבא כמשל
      ומי זה לעזאזל אלי בבא, שעל פי הכתבה ב"מחלקה ראשונה", עומד להתמנות למנהל הטלוויזיה, לא פחות? על פי עברו כטכנאי וכמנהל מחלקת הפרומואים בטלוויזיה, אנחנו יכולים להבין שלא מדובר במאור עיתונאי גדול. עובדה שלא שמענו עליו קודם. האם יצר איזושהי תכנית טלוויזיה בולטת? האם שמו נקשר בהצלחה טלוויזיונית או עיתונאית ממשית כלשהי? לא שאני יודע. לא שאתם יודעים. יש כאן מישהו – כמו ויזנטל, כמו אלקבץ – שהציבור איננו יודע עליו ואיננו יכול לשפוט אותו. והאפרוריות הזו היא מסוכנת.

      גם כאן היה אפשר להשאיר רושם הרבה יותר טוב על הציבור ולמנות מישהו בלתי אפרורי בעליל ובעל יוקרה ששמו הולך לפניו, יעקב אחימאיר למשל. אבל אלי בבא?! נו, באמת. זה מה שירכוש את אמון הציבור? או שמדובר במינוי שיעורר חשד כבד שיש מישהו שמושך כאן וימשוך כאן מאחורי החוטים? בבא כבובה של מישהו. צריך לקוות שמדובר סתם בשמועה רעה.

      יעקב אחימאיר (נמרוד סונדרס)
      למה לא קיבל קידום? יעקב אחימאיר | צילום: נמרוד סונדרס

      ג. בעיית איילה חסון
      המינוי הראשון של כונס הנכסים והמנכ"ל הזמני יונה ויזנטל היה לכאורה מינוי ראוי: איילה חסון, עורכת "יומן", הפכה להיות עורכת חטיבת החדשות. ואכן, "יומן" היה לאורך השנים משדר חדשות איכותי וראוי, גם אם נאלצנו לראות בפאנל הקבוע שלו את ארי שביט המנופח באופן בלתי נסבל ואת הכתב הצבאי הבלתי מבריק בעליל אמיר בר-שלום (ביסודו כתב ספורט). אלא שמהלכיה הראשונים של איילה חסון כמנהלת חטיבת החדשות היו בעיתיים שניהם: ראשית, הצבתה של גאולה אבן בפריים טיים והגדלת תכניתה לשעה שלמה במקום חצי שעה. כל זה לא היה מעורר תמיהה כלשהי אלמלא הפכה גאולה אבן במהלך השנים האחרונות לאשתו של גדעון סער, ואיך שלא נהפוך את הדברים, מינויה של אשת שר מעורר אי נוחות פוליטית בסיסית, גם אם אין הסתייגות בחוק ממהלך כזה, ולו משום שמרואייניה של גאולה אבן לא ירצו להסתכסך עם בעלה (ממש כפי שמינוייהן של ג'ודי וליהיא לבעלות תכנית ב"רשת" נושאות איתן מעצם טבען משוא פנים מיניסטריאלי כזה או אחר). ובינתיים ראינו את גאולה אבן בתכניתה המורחבת והיא דיברה על אשכנזי בדיוק באותו סגנון שבו דיברה מיטיבתה איילה חסון. לא נעים. עם זאת, חסון אסרה על אבן לארח בתוכניתה את השר סער ואת מקורביו.

      יעקב אילון (יח"צ)
      הקשר לבעלה של חסון מריח רע. עקב אילון | צילום: יח"צ

      גם האפשרות שיעקב אילון, שדר ראוי בהחלט, ימונה על ידי איילה חסון דווקא למגיש החדשות בערוץ 1 בשעה שבעלה של איילה חסון, שי נשר, הוא סוכנו, היא לא סימפטית. מן הראוי היה לחכות בעניין זה למינוי מנהל טלוויזיה חדש לפחות, ואני לא מתכוון לאלי בבא. לא איילה חסון צריכה ויכולה למנות את יעקב איילון, המיוצג על ידי בעלה, גם אם לא הייתה לשי נשר מעורבות מוכחת כלשהי בעניין זה, שעדיין לא הבשיל ככל שאני מבין.

      ד. ויזנטל נגד הריאליטי
      ולבסוף, את אפרוריותו המנטלית של ויזנטל מבטא משפט ערכי שאמר, המוכיח שהאיש לא ממש מבין בטלוויזיה: "אצלי, כל עוד אני מכהן בתפקיד, לא יהיה ריאליטי", אמר ויזנטל, תוך ניסיון שקוף להתחנף לאותו פלג אינטלקטואלי כביכול באוכלוסייה המתנגד לריאליטי, כאילו מדובר במשהו מאוס כשלעצמו.

      אבל האמת היא אחרת לגמרי: יש ריאליטי טוב ויש ריאליטי רע. יש ריאליטי המחנך לערכים הכי נאורים ויש ריאליטי הפוגע בטעם הטוב. גם הלהיט הרדיופוני העתיק של קול ישראל, "מחפשים את המטמון", היה בעצם ריאליטי, ריאליטי מצוין, שראוי היה לחדש אותו. הפעם אולי בטלוויזיה. וזו אולי הדרך הקצרה ביותר להחזיר את ערוץ 1 למרכז הפריים טיים: להציע בו לצופים ריאליטי מעולה מסוג כלשהו. מי שמוותר על זה, מוותר בעצם על הצופים.

      שיאי התנ"ך והשירה

      א. "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו" (ישעיהו, פרק א', פסוק י"ח)

      בחודש אלול, חודש הסליחות והרחמים, אני נזכר תמיד בפסוקי הנחמה האלוהיים של ישעיהו, האומר מפי אלוהים: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע, כצמר יהיו". כלומר, גם יהיו חטאיכם אדומים כדם, אלוהים עתיד להלבין אותם ואותכם (ואל תגידו לי שצריך להגיד "אתכם" בעברית. "אותכם" זה מהתנ"ך, וזה כתוב בספר יהושע).

      ושוב: גם אם חטאיכם יהיו אדומים כתולע (היא תולעת השני, שנמצאה זה לא כבר בארץ על ידי חוקרים מאוניברסיטת בר אילן) הם ילבינו כצמר, בתנאי אחד: שעברתם מהפך נפשי מטהר. אני זוכר את עצמי בימי מסעות האל-אס-די שלי, בשנים 1969-1970, ממש הרגשתי איך נפשי מזדככת מהחטאים, וזכרתי את הפסוקים של ישעיהו שהאירו עליי באור אלוהי. בחיי.

      אגב, מעניין השימוש במילה "שנים" ("אם יהיו חטאיכם כשנים"). לכאורה ולמעשה מדובר בריבוי המילה "שני", הוא צבע השני המקביל לאדום. המופיע כתקבולת בחלקו השני של הפסוק ("אם יאדימו כתולע") אבל יש לכל זה משמעות נוספת: "שנים" הוא לא רק ריבוי צבע השני אלא גם השנים שעברו, שבהן צברנו חטאים מטבע הדברים. כלומר, את כל חטאי השנים שלכם ילבין אלוהים, אם וכאשר הנשמות שלכם ייטהרו.

      ב. צ'רלי צ'פלין של השירה
      ידידי הקרוב זה כחמישים שנה, תנחום אבגר, שממש בימים אלה יצא לאור ספר שיריו החדש והרביעי ("הימים היו יפים מאיתנו", הוצאת אבן חושן) הוא משורר שזכה לשבחי הביקורת, ודווקא מפי כמה ממבקרי השירה החשובים ביותר, החל מיורם ברונו בסקי העילוי, מומחה מדהים לספרויות העולם ומבקר מזהיר, שהיה עורך המוסף לספרות של "הארץ" (וכתב על אבגר ששיריו מעבירים צמרמורת בגוו של הקורא), עבור בפרופ' מנחם פרי, וכלה בחזי לסקלי, אחד מחשובי השירה הישראלית ללא ספק, שראיין בשעתו את תנחום אבגר לעיתון "העיר" וכתב עליו שבחים גדולים.

      השבחים האלה, יחד עם מחמאות לוהטות נוספות, מצוטטים על גב ספרו החדש של אבגר, אבל גם תהילות מסוג זה לא מוציאות אדם מאלמוניות השירה שלו. לא בזמננו, לא במקומנו. בינינו, מי כבר מתעניין היום בשירה, שאיננה שירה מולחנת ומזומרת, והיא שירת כתב בלבד? כמעט אף אחד.

      כלומר, מתקיימים פה ושם, בעיקר בתל אביב ובירושלים, ערבי קריאת שירה, משוררים מופיעים, מפרסמים שירים, באתרים למיניהם ובכתבי עת מודפסים, קטנים ודלי תפוצה (כי שירים חדשים מתפרסמים אצלנו רק במוסף הספרותי של "הארץ", שגם אותו קוראים מעטים בלבד. בעצם, גם ב"מקור ראשון"), אבל במבחן האמיתי – מבחן קניית ספרי שירה בחנויות – המצב הוא משברי לחלוטין. פשוט לא קונים ספרי שירה. כמעט אף אחד לא קונה, אלא אם כן מדובר בביאליק, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג וכו'. השירה החדשה, לעומת זאת, יוק מוחלט.

      ואכן, אחד משיריו היפים של תנחום אבגר – משורר מבריק, בעל הומור נדיר ועברית יפהפייה ונדירה – בספרו החדש (הכולל מבחר מכל שיריו ושירים חדשים) עוסק בדיוק בעניין זה, משבר השירה. שיר מקסים בעל אופי צ'רלי צ'פליני, העוסק במצב האמיתי של השירה. תקראו את השיר הזה ותבינו מדוע זכה תנחום אבגר לאהבת מביני השירה. השיר עוסק בכישלון התפוצה של ספרו הקודם:

      תנחום אבגר / שיר
      מה אפשר לעשות, שאל אותי המפיץ
      של ספר?י, כשהחזיר לי את ספר?י.
      היום לא קונים שירה. אולי אין
      עתיד לשירה. הוא עשה בידיו תנועה קלה,
      מיומנה, של יאוש. סוחר רגיש ונאמן
      בהחלט.
      אני נוטל בידי שתי חבילות כבדות
      של ספרים ויורד לרחוב הריק, מתבונן לצדדים
      באי-נוחות גלויה, כגנב הנתפס בשעת מעשה.

      עצוב ומצחיק. לכן, תנחום אבגר הוא צ'רלי צ'פלין של השירה הישראלית, גם אם חלק אחר משיריו הוא לגמרי מכיתות יופי של אהבה ולשון, הרחק מכל בדיחה צ'פלינית, כמו המוקדם בשיריו שנכתב לפני יותר מחמישים שנה, העוסק בנערה יפה אחת שאולי תמות אם תיהרס העיר הגדולה נינווה על פי נבואת יונה: "בעוד ארבעים יום העיר נהפכת:/ ומה יהיה על ראשה של חגית/ מנומר אהבות הרוח והשמש./ ומה יהיה על אבחת מבטה הערל/ על גון שער ראשה/ המחציף אהבה". יפה, לא?