"לפני השינה": עדיף לחטוף תנומה קלה

כמו גרסת המתח ל-"50 דייטים ראשונים", ניקול קידמן מתעוררת מדי בוקר ללא זיכרון. הפוטנציאל הגדול בסרט הזה מתבזבז על הזדחלות, חוסר השראה ומבטים צופני סוד

דורון פישלר
16/09/2014
יח"צ - חד פעמי

ניקול קידמן מתעוררת עירומה במיטה לצד גבר בלתי מוכר, ובלי לדעת איך הגיעה למצב הזה. היא משתחלת החוצה אל חדר האמבטיה, מן הסתם במחשבה שאולי עוד תצליח להתחמק מהסטוץ המביך הזה, אבל שם היא מגלה גלריה שלמה של תמונות – שלה ושל הגבר שבמיטה. תמונות שצולמו לאורך שנים, כולל תמונות חתונה. כשהיא חוזרת, האיש מספר לה: הוא בעלה. הם נשואים כבר 14 שנה. היא לא זוכרת שום דבר מזה כי בעקבות תאונה שעברה לפני כמה שנים, היא סובלת ממצב רפואי שבו בכל פעם שהיא נרדמת, כל זכרונותיה נמחקים.

הבעל (קולין פירת') היה יכול לחסוך זמן אם הוא היה אומר לאישה, "זוכרת את הקומדיה ההיא, '50 דייטים ראשונים'? אז זה מה שיש לך". הסרט מבוסס על אותו מצב רפואי דימיוני (מצב המכונה בספרות הרפואית "תסמונת אדם סנדלר") שעליו התבסס "50 דייטים ראשונים", אבל בעוד הסרט ההוא ניצל אותו לצרכים קומיים, "לפני השינה" הופך את זה לסרט מתח. מתבקש. קידמן הרי לא יודעת בוודאות שום דבר על עצמה ועל חייה, וברור שדברים מוזרים ומסקרנים עשויים לקרות במצב כזה. להמחשה: זמן קצר לאחר שבעלה יוצא לעבודה, מצלצל הטלפון. על הקו נמצא דוקטור נאש (מארק סטרונג). היא כמובן לא מכירה אותו, אבל הוא מכיר אותה מזמן, והוא מכוון אותה אל פינה בארון שלה שבה נמצא משהו שהיא השאירה עבור עצמה.

את הפוטנציאל אפשר לראות מיד. יש כל כך הרבה דברים מרתקים, מעוררי מחשבה ואפילו מצחיקים שאפשר לעשות עם אובדן זיכרון יומיומי, המצבים הדרמטיים פשוט כותבים את עצמם. ובדיוק בשל כך אין שום תירוץ לכך ש"לפני השינה" הוא כל כך משעמם. לפעמים אפשר לשמוע את ה"ווש" כשעושות ההזדמנויות לסצנות מעולות כשהן חולפות ועוברות בלי שהסרט יתייחס אליהן. הנה, למשל, דבר אחד שהסרט לא עושה: בסרט ששמו "לפני השינה", לא היה יכול להיות מעניין לראות מה ניקול קידמן עושה לפני השינה? האם ‏כל לילה היא פשוט אומרת לילה טוב ועוצמת עיניים, בידיעה ברורה שברגע שתירדם – כל חייה כפי שהיא מכירה אותם יימחקו שוב? האם במצב כזה כל לילה מחדש לא היה הופך למאבק עיקש נגד השינה, בניסיון להישאר היא עוד דקה אחת או שתיים? לכו תדעו, הסרט לא חושב שהנושא הזה ראוי להתייחסות כלשהי. ברצינות, אם חסרה לתסריטאים השראה לדברים לעשות עם אובדן זיכרון יומיומי, שיצפו ב"ממנטו", "הנשכחים", "זהות גנובה", "בכבלי השיכחה" של היצ'קוק או עשרות סרטים אחרים כדי לגנוב מהם רעיונות.

הטכנולוגיה - בנעל

הפתרון הטבעי לכאב הברכיים קרוב מתמיד - עם החזר מקופ"ח

מוגש מטעם אפוסתרפיה
געגועים ל"ממנטו". "לפני השינה"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ובכל זאת, זה לא שהסרט עוסק בחיים יומיומיים. כצפוי, קידמן מגלה בהדרגה שגם במעט שהיא יודעת על חייה יש חורים, ושלא כל מה שהיא חושבת שהיא יודעת על עצמה נכון. הסיפור האמיתי שהולך ומתגלה נטול כל שביב של היגיון (ומסתמך בין השאר על העובדה שבעולמה של קידמן יש לא יותר מארבעה אנשים – אין לה הורים, משפחה, שכנים, חברים, קבוצת תמיכה, שליח מהסופר או כל אדם אחר שתפגוש מדי פעם) וגם לא עקבי (לפעמים היא זוכרת דברים פתאום. לפעמים לא). אפשר לסלוח לסרט על הרבה חורים בעלילה אם הוא רק סוחף מספיק כדי לא לשים לב אליהם, אבל הסרט הזה לא סוחף, הוא זוחל. כל סצנה מתנהלת באיטיות של תהלוכת אבל, כשהמוזיקה תמיד בוכה חלושות ברקע.

הסרט לא מנסה לנסוך ביטחון. זה לא שאתם מתרגלים למציאות אחת ואז – באם! כל מה שחשבתם לא ‏היה נכון! – לא: ברור מראש שאי אפשר לבטוח באף אחד, ושאולי הבעל הוא לא באמת בעל ואולי ‏המטפל הוא לא באמת מטפל וכולם חשודים. וכדי שנמשיך לחשוד, כולם משחקים באופן מעורר חשד, או במילים אחרות: גרוע. גם הבעל וגם המטפל נחמדים מדי, קרירים מדי, מסגירים מבטים צופני סוד. אנחנו לא בוטחים באף אחד מהם ולכן אף אחד מהם לא נראה כמו אדם אמיתי. בקשר לקידמן עצמה, ככל שתתאמץ, היא לא יכולה לסחוב את הסרט כולו על כתפיה לבד. יש הרבה סרטים טובים, או לפחות מעניינים, על אובדן זיכרון. "לפני השינה" הוא לא אחד מהם.

  • לפני השינה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully