על זמרים כמו טוני בנט המציאו את המילה "Crooner". אמנם אין לה מקבילה בעברית, אבל היא מתארת זמרים ששרים שירים סנטימנטליים בקול נמוך ורך. וכמו בנט עצמו, גם המילה הזאת שייכת לזמן אחר, לעידן שחלף ובו זמרים עוד נחשבו לבדרנים ובידור היה אמנות נחשבת.
חצי שעה אל תוך ההופעה של בנט בן ה-88 בהיכל התרבות, ואני בעצמי כבר במקום אחר ובעידן שחלף. אני כבר מדמיין איך אלך אחרי ההופעה בחזרה לסוויטה שלי במלון שמעל האולם בו ההופעה מתקיימת, אלגום לי וויסקי ואחר כך ארד לקזינו בחליפה יפה ונעליים בוהקות לנסות את מזלי עם הנשים היפות בכובעים האופנתיים והסיגריות הדקות.
לפתע המציאות דופקת בדלת, אדם מבוגר בחליפה לבנה שיושב בכיסא לידי שם לב שאני כותב לעצמי הערות ושואל אם באתי לסקר את ההופעה. כשאני עונה לו שכן הוא שואל כיצד אני בכלל יכול, הרי אני צעיר ובטח לא גדלתי על המוזיקה של בנט. אתה צודק, אני עונה לו, אבל אני גדל עליה עכשיו, ואני בכלל לא כאן. שמי לא אורי וזאת לא ישראל. ההצגה נמשכת ואני שוקע חזרה אל תוך הפנטזיה האמריקאית שלי.
ההופעה נפתחה עם ארבעה קטעי ג'אז אינסטרומנטליים שניגנה להקתו של בנט, שאף היא מורכבת ממוזיקאים שיכולים להיות הסבים שלי. מתופף, קונטרה-באסיסט, גיטריסט ופסנתרן על סטיינווי שחור ומפואר. אחרי כעשרים דקות האורות על הבמה משתנים וברמקולים נשמע קולו של פרנק סינטרה מציג את בנט: "גבירותיי ורבותיי, קבלו את מי, שלדעתי, הוא הזמר הטוב בעולם, מר טוני בנט". בנט עולה לבמה מחויך, מכיס המקטורן השחור שלו מבצבצת ממחטה אדומה, הוא זורק "שלום" קטן בעברית לקהל שעומד ומוחא לו כפיים ופוצח בשיר הראשון "Watch What Happens".
בניגוד לחברתו הצעירה, ליידי גאגא, בנט לא יוסיף עוד מילה אחת לאורך כל ההופעה שתבדיל אותה מהופעותיו במקומות אחרים, לא "אני אוהב אותך תל אביב" ולא עוד מילה עברית. הוא ג'נטלמן מדי בשביל דברים כאלה. וזה אמנם היה קול לגמרי שהוא התארח ערב לפני כן בהופעתה של ליידי גאגא בפארק הירקון, אך טוב היה שהגברת לא עלתה לבמה בהיכל התרבות. אני אוהב אותה, אבל זה לא היה מתאים למעמד ולא לקהל המבוגר ברובו.
קולו של בנט נשמע מעולה, הוא כריזמתי ומקצועי ומדהים לראות כיצד הוא שומר על חדוות הפרפורמנס ועל ההנאה מביצוע אותם השירים שהוא ביצע אינספור פעמים בחייו. ההגייה של המילים בפיו כל כך צלולה שזה כלל לא משנה אם אתה לא מכיר את כל השירים בכדי להבין אותם. לפני השיר הרביעי והקצבי מאוד, "I Got Rhythm", הוא טורח להזכיר לנו שמדובר ביצירה של גרשווין האהוב עליו כל כך. מיד אחריו המשיך לקאבר הנהדר שלו לשירו של האנק וויליאמס "Cold Cold Heart". בשיר "Sing You Sinners" הקהל נכנס לזה ומוחא כפיים יחד עם קצב השירה של בנט. הקהל ימשיך מאותה נקודה ויחזור על הריטואל בכל שיר קצבי שיבוצע בהמשך הערב.
מיד לאחר הלהיט "Steppin' Out With My Baby" בנט מוריד הילוך עם השיר הרומנטי "But Beautiful", שבמהלכו הוא מפנה את הזרקור לגיטריסט סרג'נט גריי שנותן סולו ג'אזי כל כך עדין ונקי שמבחינתי היה יכול להימשך עוד ועוד. בצדק בנט מצביע על גריי תוך כדי הסולו ושואל את הקהל "הוא נהדר, לא?". כן טוני, הוא ממש נהדר. הגיטריסט הזה לכל אורך ההופעה היה נהדר.
אחרי גרסאות כיסוי ל- "The Way You Look Tonight" של פרד אסטר ו-"Just In Time" של סינטרה פונה בנט אל הקהל ואומר "אני שר כבר 50 שנה גבירותיי ורבותיי" ואז מוסיף בחיוך ממזרי "60 שנה אם להיות כן". אני חושב לעצמי שדי מדהים שהבחורצ'יק הזה שמפזז בקלילות על הבמה הוא כל כך מבוגר שברזומה שלו כתוב שהוא נלחם בנאצים. את השיר הבא הוא מציג כ"השיר הראשון שאי פעם הקלטתי" ומבצע את "Boulevard of Broken Dreams" שהיה שמה של חברת התקליטים הראשונה שבה חתם חוזה הקלטת אי שם ב-1950.
האיש בחליפה הלבנה שיושב לידי מעיר לי "אם אתה רוצה עצה ממומחה, אז שים לב שבנט לפעמים שר ליד הטון ולא בדיוק בו. הנה, שמעת עכשיו? הוא זייף קצת". בא לי להגיד לו תנוח, אבל יש לי כבוד למבוגרים ממני ואם הוא מי שהוא טוען שהוא אז ייתכן מאוד שהוא גם צודק. אבל זה לא משנה. השירים נשמעים מעולה. לפני הביצוע של "The Good Life" שעתיד לצאת בסוף החודש באלבום הדואטים שלו ושל ליידי גאגא הוא אומר "תקנו את האלבום. ליידי גאגא צריכה את הכסף". עוד אחד משיאי הערב היה הביצוע של "For Once In My Life" עם הסיום העוצמתי. וכמובן שאי אפשר היה בלי הלהיט הגדול ביותר שלו "I Left My Heart in San Francisco" ו-"Smile" שהמשיך ישר אל תוך "When You're Smiling".
על "Smile" ציין בנט לקהל שקיבל מכתב בדואר ובו היה כתוב "תודה שהחיית מחדש את השיר שלי. על החתום צ'רלי צ'פלין". לקראת סיום ההופעה בנט מניח את המיקרופון ולתדהמת הקהל מפליא בקולו הרם בשיר "Fly Me To The Moon". בתום ההופעה, ביציאה מהיכל התרבות, נגן רחוב נושף בחצוצרה את "My Way" של פרנק סינטרה. אני מתחיל לחזור מהפנטזיה שלי לזמן ולמקום הזה, אבל משהו בי עדיין מסרב לעזוב את לאס וגאס.
