פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: מספרו החדש של אמיר גוטפרוינד - "אגדת ברונו ואדלה"

      בלש מבריק נאלץ להיעזר בזואי - נערה חצופה וחובבת ספרות ובצעיר משונה מומחה לגרפיטי בשם ראי. והכל נקשר אל סופר שנרצח על ידי הנאצים. הציצו אל הרומן החדש של אמיר גוטפרוינד

      אמיר גוטפרוינד (מערכת וואלה! NEWS , מוטי קיקיון)
      אמיר גוטפרוינד (צילום: מוטי קיקיון)

      זואי ור?אי

      בסוף הילדה המעצבנת הזאת, זואי נחושתן, היתה המפתח. פריצת הדרך. רק לא ברור לאן פרצה הדרך. היא הבטיחה לעזור, הגברת, ובאמת הוציאה מתיקה? ספר מרופט לבן ודק, "חנויות קינמון" שמו, והודיעה לו שלא משנה מה, את הספר הזה היא תמיד מחזיקה בתיק. כמו כדורים נגד כאב ראש. כמו תרסיס פלפל נגד מניאקים. את הספר הזה היא מחזיקה נגד כל העולם.

      אחרי השינה שלקחה לעצמה על כתפו של רב?פקד יונה מרלין, שינה עמוקה שהחזיקה מעמד בחמישים דקות של פקקים מנתניה עד תל אביב, ועוד שלושים דקות זחילה בתוך העיר — כך, שוטר חוקר עם נערה צעירה ויפה שחולמת על כתפו, ולעתים, רק לרגע, פוקחת זוג עיניים מתעניינות, לא אומרת דבר ושבה בביטחון גמור לשנת התינוקות שלה — אחרי השינה הזאת, שממנה הקיצה בדיוק כשנכנס עם מכוניתו למגרש החניה של התחנה, בלי שי?דע בעצם לאן עליו להביא את הנוסעת שלו, הגברת זואי נחושתן קיימה את הבטחתה. שערה היה סתור, קצת מעוך בצד שנם על כתפו, ועיניה היפות היו ערניות לגמרי כשהוציאה בחיוך גדול מתיקה? את הספר הלבן ודיפדפה בביטחון. היא הצביעה על המשפט שנכתב בזירת הרצח בדרום תל אביב.

      עכשיו בדק אותה לגבי הגרפיטי השני, "כל הספרים שואפים אל המקור". הוא עדיין לא סיפר לה כלום, לא על זירת הרצח בדרום תל אביב ולא על זירת הרצח שבה נפגשו, במלון בנתניה.

      ושוב דיפדפה. שוב, ביטחון וזריזות. הנה זה. האצבע שלה, דקה וארוכה, טבעת חיוורת נחגרת על ש?ליש?ה? העליון, והיא מצביעה בתוך הספר על משפט. המשפט מזירת הרצח החדשה. אותו ספר. אותו סופר.

      בינגו. זה התחבר. אבל מה התחבר?

      "את הספר הזה כתב סופר בשם ב?רונו שולץ, אבל אל תנסה לעצור אותו, אדון שוטר, הנאצים רצחו אותו לפני שבעים שנה."
      הוא הביט בה במבטו החד ביותר — מבט החוקר שעומד לעקור את מעי הנחקר הסרבן.

      מנין פתאום הביטחון העצמי הזה? שעה של נמנום?

      "עכשיו תשמעי, זואי. אני עומד לספר לך סוד. מבטיחה לשמור אותו ולא לגלות לאף אחד?"

      "רגע, רגע. אולי אני בכלל לא רוצה לשמוע? אולי יותר מדי אנשים שפכו לי את הסודות המגעילים שלהם לתוך האוזניים, ומאז מה שיש בין האוזניים שלי זה זואי נחושתן? אולי לא כדאי לי לשמוע את הסוד שלך?"

      רק עכשיו הוא שם לב שהותירה כתם רוק עגלגל על כתפו. על הדרגה. ושסימן מחוק של הדרגה המתכתית עדיין בולט על לחי התינוקת שלה. כשעידו ועמרי היו תינוקות, והוא היה נושא אותם אחרי ההנקה לסיבוב, היתה הדס קוראת לעיגולי הרוק שהותירו על כתפו "דרגות". הוא היה נושא אותם לאורכה ולרוחבה של הדירה הקטנה, מתרחק ושוב מתקרב אל המיטה שעליה שכבה הדס, מלאה וחלבית ומותשת. "אני מיניקה שני שודדים."

      עכשיו הוא מביט בכתם הרוק של זואי. הם כבר בני תשע, התאומים. אלוהים. ומה עם הכרטיסים ל"פיטר פן"? הוא היה אמור להוציא אותם מעמדת הכרטיסים האוטומטית. אוי ואבוי.
      הוא מתרכז.

      "תשמעי, אני מבקש שתעזרי לחקירה. לא סוד פרטי שלי. לא משהו אישי. חקירה של רצח, את מבינה."

      "אתם משלמים?"

      אמיר גוטפרוינד (יח"צ)
      כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      חצופה. מעצבנת. אולי הוא צריך לרחרח קצת מה היא עושה מחוץ לבית הספר. ללחוץ עליה. למחוץ אותה, אם צריך.

      "אני צוחקת. אני מוכנה לעזור. מה?"

      הוא נושם לאיטו. מביט בה. לראות לאן נמלטים המבטים שלה.
      הם לא.

      כמו שתי רכבות. איטיות. העיניים היפות שלה נוסעות אליו.

      "טוב, זואי. זה רק בינינו. את עכשיו כמעט עוזרת ראשית לחקירה, כן?"

      "אולי תעלה את גיל השיחה?"

      מעצבנת.

      ואולי גם הוא מעצבן אותה. מה הוא יודע על בני הנוער האלה. איך נראה להם העולם. אולי הוא מעצבן אותה.

      "המשפטים שאמרתי לך, שלקוחים מהספר שלך..."

      "...של ברונו שולץ. סופר יהודי פולני. 1892 עד 1942."

      "של ברונו שולץ. אני לא ממש אמור לחשוף פרטים מהחקירה לפני כל אחד, אבל... המשפטים האלה נכתבו בצורה מאוד מוקפדת בשתי זירות רצח. על הקיר מול הנרצח. גרפיטי. אחד בזירה שאת היית קשורה אליה הבוקר, ואחד בזירה של רצח שקרה לפני כמה ימים בתל אביב. משהו מכל מה שאמרתי מדליק לך רעיון? קשר? משהו?"

      זואי הביטה בו בריכוז. אחר כך הניעה את ראשה מימין לשמאל. לאט, במתיקות. היא כל כך יפה.

      "אין לי מושג."

      מה הקשר בין שתי זירות רצח בשנת 2012 לבין ספר לא ממש ידוע של סופר שנרצח שבעים שנה קודם לכן?

      שום קשר.

      אבל לרב?פקד מרלין כבר יש רעיון.

      גרפיטי. צריך להתקשר שוב לבחור ההוא. ראי ציטרין.
      Q

      "תשמעי, זואי, אולי נעשה עסקה."

      היא תולה בו מבט שעד לפני רגע היה מעט אבוד ולפתע הוא מתחזק בארשת פנים עסקית. אולי היא תמרר את חייו במשא ומתן קשוח. אבל למה? הוא רק רוצה לבקש טובה קטנה.

      "אני רוצה שנפגוש יחד מישהו. אחד קצת משונה... מומחה לגרפיטי בעיר."

      "מה משונה במומחה לגרפיטי?"

      "אה... לא משנה."

      "לא, כי אבא שלי עורך דין, וזה הרבה יותר משונה. ואמא שלי, שלושה ניחושים? גם עורכת דין! ראית פעם מה עושה עורך דין?"

      "טוב, תשמעי, אני רוצה לפגוש אותו ולהביא אותך בתור מומחית לברונו שול... רגע."

      הוא נאלץ לענות לטלפון. אפי פלינט מהזיהוי הפלילי.

      "כן?"

      מתברר שאנשיו של קפטן פלינט מצאו בזירת הרצח של ז'וליאן לוין אקדח שלא נעשה בו שימוש. אקדח מוזר. מוזר מאוד. רב
      פקד יונה מרלין הוזמן לבוא להתרשם. ואדים כבר הגיע ומאוד התרשם.

      כשהוא חוזר אל זואי והעסקה שלהם, הוא מגלה שהיא מחטטת באוסף הדיסקים שלו. של הדס, בעצם.

      "שים את 'רייג' אגיינסט דה מאשין' ואני איתך. לא משנה מה אתה רוצה ממני — אני בפנים."

      "יופי, זואי. תודה. באמת תודה. את עוד תראי. זה אפילו יוכל להיות לך מעניי..."

      מבטה קוטע את משפטו. אל תעייף אותי, אדון שוטר. דיברו איתי יותר יועצות חינוכיות ממה שתוכל לדמיין...

      "טוב, אני מתקשר אליו. ולפני זה ניסע להוציא איזה כרטיסים ממכונה אוטומטית, אני פשוט חייב..."

      הוא רוצה להבטיח לה גם קרמבו. או שוקו. לפנק אותה.

      רייג' אגיינסט דה מאשין מתחילים לשיר. Know Your Enemy.

      אמיר גוטפרוינד / אגדת ברונו ואדלה הוצאת זמורה