נכון, יותר ויותר ישראלים צמים ביום כיפור ומעדיפים לבלות את היום בתענית ולנטוש את המסכים. ואמנם, גם מבין אלה שכבר מנצלים את החג למרתוני צפייה, יותר ויותר מבכרים להתמקד בסדרות ולא בתוצרת קולנועית. מזמן כבר עברו ימי הפשיטות ההמוניות על ספריות הווידאו בימים שלפני הצום.
אך מנגד, מיום כיפור אחד למשנהו הולכת וצומחת כמות הסרטים שנעשים מדי שנה, כך שגם עכברי הקולנוע הכפייתיים ביותר לא מסוגלים לראות בזמן אמת את כל מה שיצא במהלכה. לכן, היומיים האלה הם עדיין הזדמנות טובה להשלים פערים למי שמעוניין בכך, וזה כמובן מעורר את הצורך לעשות סדר בכל הכותרים הטריים הרבים שזמינים לצפייה.
כמיטב המסורת, גם הפעם מדריך הצפייה מחולק לשלושה תפריטים. הראשון מיועד לאלה שלוח הזמנים האישי והמקצועי לא מאפשר להם ללכת לבתי הקולנוע במרוצת השנה, ולכן יום כיפור הוא ההזדמנות הראשונה והיחידה שלהם לסמן וי על כל הסרטים הגדולים שלה.
התפריט השני מעט מתקדם יותר, ופונה לאלה שהולכים לקולנוע בסביבות פעם-פעמיים בחודש, ולכן מילאו את כל חובות הצפייה ההכרחיות בשוברי הקופות הגדולים של השנה, אבל לא עלה בידיהם לעשות יותר מזה. התפריט השלישי כולל בעיקר סרטים שהוקרנו רק בסינמטקים, כאלה שזכו לחשיפה מועטה עד אפסית באולמות המסחריים וכאלה שפשוט מלכתחילה נגנזו כאן לחלוטין.
תפריט 1
יום שישי
"תקועים בחופשה"
אולי בגלל הצורך המוגבר באסקפיזם, אולי לאור איכות התוצרת ואולי בשל שתי הסיבות הללו גם יחד, קופות הקולנוע האירו פנים בקיץ האחרון לקומדיות, ושישה מהסרטים המצליחים של העונה בארץ היו מהתלות שלוש מהן תוצרת ישראל ("אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"זינוק בעלייה") וטרם זמינות בפורמט ביתי. שלוש האחרות היו הפקות הוליוודיות, ואפשר כעת לראותן ברצף על המסך הקטן ולארגן בכך מרתון קומי מהנה.
בשעה המוקדמת, ראוי לשבץ כסרט הפתיחה של המרתון את המשפחתי מבין השלושה "תקועים בחופשה", שיתוף פעולה נוסף של אדם סנדלר ודרו ברימור, הפעם כשני הורים גרושים שנקלעים במקרה לאותו טיול באפריקה, ולומדים בדרך הקשה והמצחיקה לאהוב זה את זה.
לקריירה המשונה של סנדלר יש חוקיות הוא תמיד עושה סרט מאכזב ואז מאזן אותו בהפתעה נעימה. וכך, לאחר "מגודלים 2" הבלתי נסבל, מגיע "תקועים בחופשה" ומתגלה כקומדיה מוצלחת ביותר, משעשעת ולעתים אפילו מרגשת. כוכבה הראשי עושה כאן כמובן עבודה טובה, אבל מי שבאמת משדרגת את הסרט היא ברימור, המזכירה למי ששכח באיזו שחקנית מדהימה מדובר.
"שכנים"
"תקועים בחופשה" היה הצלחה קופתית גדולה בישראל, אחת המדינות היחידות שעוד זוכרות חסד לסנדלר, אך נכשל בארצות הברית. לעומת זאת, "שכנים" בכיכובם של סת רוגן, זאק אפרון ורוז ביירן, היה הצלחה מסחרית גדולה בשתי המדינות וכן ברוב החלקים האחרים של העולם. למרות הז'אנר המושמץ שלו, הוא נהנה גם מפרגון של מבקרי הקולנוע.
אלה, ראו בשתי דרכים שונות את הלהיט על מלחמתו של זוג בורגני באחוות הקולג' הפרועה שעברה לגור בשכנות אליו. יש מי שקיטלגו זאת כלא יותר מאשר קומדיה וולגרית ושטחית אך מצחיקה. אך יש גם כאלה, ואני בהם, המתיימרים למצוא בו משהו עמוק יותר סרט מבדר אך גם מלנכולי, על הגבול שבין הנעורים חסרי האחריות והבגרות מלאת המחויבות. בכל מקרה, איך שלא מסתכלים על זה, "שכנים" הוא בחירה טובה למשבצת המרכזית של המרתון.
"רחוב ג'אמפ 22"
גם שובר קופות זה ראוי כמובן להיות מסמר הערב, אך בגלל שהאווירה בו יותר סטלנית וקלת דעת מאשר ב"שכנים", עדיף אולי לחתום עמו את הלילה. האמת, זה לא סרט שצריך להציג, וגם אין עליו הרבה מה להגיד. צ'נינג טייטום וג'ונה היל שבים לפרק נוסף ומבדר גם כן בסדרת קומדיות האקשן על פי הפולחן הטלוויזיוני משנות השמונים, ואף כי הבדיחה הארוכה והזכורה ביותר כאן לועגת לנוהג ההוליוודי להפיק עוד ועוד המשכונים מופרכים, בקרוב נקבל גם את "רחוב ג'אמפ 23".
יום שבת
"מליפיסנט"
המשבצת של בוקר שבת מוקדשת לסרטים שיתאימו גם לרכים בגיל ו"מליפיסינט" מושלם לשם כך: מזמן לא נראתה הפקה הוליוודית עם שחקנים בשר ודם, שפונה לקהל הילדים ועושה זו בצורה כל כך חלקה, מרשימה ומכבדת.
ברור, הגלגול המודרני של סיפורה של המכשפה הרעה, כאן בגילומה של אנג'לינה ג'ולי, אינו יותר מאשר פנטזיה לגיל הרך אבל בתור כזו, היא מבצעת את המלאכה על הצד הטוב ביותר, ומתגלה כתוצר המוצלח ביותר של גל העיבודים לאגדות קלאסיות. למעשה, מחוץ לעולם האנימציה, אפשר אף לומר כי זהו אחד מסרטי הילדים האמריקאים הטובים של השנים האחרונות.
"קפטן אמריקה 2: חייל החורף"
גם הלהיט החדש מבית היוצר של מארוול יתאים לילדים, אבל ההתכה התסריטאית והסגנונית שלו בין ז'אנר הקומיקס לסוגת המותחנים הפוליטיים, תחבב אותו גם על המבוגרים יותר כולל אלה שגדלו על הסרטים משנות השבעים שהוא שאב מהם השראה, למשל "כל אנשי הנשיא" בכיכובו של רוברט רדפורד, שבליהוק מפתיע, מופיע גם כאן. נוכחותו, כמו גם ההתרחשויות העלילתיות במסדרונות וושינגטון, מוסיפות לתוצאה עוקץ חתרני, אבל בבסיסו זוהי קודם כל פנטזיית אקשן עשויה היטב.
"קצה המחר"
בזמן ש"קפטן אמריקה 2" ושאר להיטי האקשן והפנטזיה של הקיץ לא היו אלא עיבודים מחודשים לחוברות קומיקס, סדרות טלוויזיה ושוברי קופות מן העבר, "קצה המחר" העז להתבסס על תסריט מקורי (גם אם הקונספט שלו כבר הופיע בווריאציות אחרות בסרטים קודמים). טום קרוז מגלם כאן חייל שנשלח לקרב מאסף חסר סיכוי של האנושות נגד פלישה חייזרית, ובכל פעם נופל בו, ומתעורר שוב כדי לחיות אותו יום מחדש.
רצף החוויות שהוא עובר, מוכיחות לנו כי עוד יש תקומה בימינו לסיפורים שנולדים במוחם הקודח של היוצרים ולא סתם נשלפו מהבוידעם. המקוריות התסריטאית שומרת על עצמה כאן לאורך כל הדרך, ומשכילה למתוח ולהבריק. לא בכדי היה "קצה המחר" לאחד מסרטי הקיץ האהובים ביותר על המבקרים השנה.
תפריט 2
יום שישי
"וואג'דה"
כיוון שיום כיפור הוא גם חג האופניים, רק טבעי לשלב במרתון סרט שעוסק בכלי הרכב "וואג'דה" של הייפה אל-מנסור. דרמה זו עוררה תשומת לב, גם מפני שהיא ההפקה הקולנועית הראשונה בתולדות ערב הסעודית, גם מפני שביימה אותה אשה, מה שהפך אותה לעוד יותר יוצאת דופן בנוף הקולנוע האיסלמי, וגם בגלל עלילתה סיפורה של נערה מריאד שמתעקשת לרכוש אופניים, אף שהדבר רחוק מלהיות מקובל בחברתה.
מובן שגם הממד האנתרופולוגי/פוליטי מעניין כאן, אך הערך האמיתי של "וואג'דה" אמנותי זהו סרט יפהפה, העשוי בכישרון רב משניות הפתיחה ועד הסיום. בעבודת ביכוריה, אל-מנסור מתגלה כאחת מן הקולנועניות הללו שדי במשיכת מכחול קטנה שלהן כדי שנבין כי הן בחרו במקצוע הנכון.
"רכבת הקרח"
ומאופניים, לכלי רכב מסיבי יותר רכבת עתידנית ומשוכללת, שנוסעיה הם השורדים האנושיים היחידים של אפוקליפסה אקולוגית. הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו משתמש בסיפורם כדי ליצור פנטזיית פעולה שלמרות כל חסרונותיה, מתגלה כאחד התוצרים המלהיבים שהיו לז'אנר בעת האחרונה.
בשל איכותו הקולנועית; מסריו החברתיים; הופעתם של כריס אוונס, אד האריס, טילדה סווינטון; וסקנדלים שונים סביב הפצתו בארצות הברית, עורר הסרט רעש תקשורתי, אך לא זכה להצלחה קופתית בארץ. אולי יום כיפור יעניק לקהל הזדמנות נוספת להתענג עליו, ויהיה זה גם עיתוי מצוין להרהר בכל השאלות שהוא מעלה על מצבו של האדם.
"מיליון דרכים למות במערב"
סת' מקפרלן ניצל בנס מפיגועי ה-9/11. רק בשל טעות של סוכן הנסיעות, הוא לא עלה בזמנו על אחד המטוסים החטופים. נוסף לכך, באופן כללי תמיד הלך לו קלף משוגע בחיים, וכמעט כל מה שעשה הצליח, אם זה בטלוויזיה ("איש משפחה") או בקולנוע ("טד"). רק בקיץ האחרון, איתרע גורלו של היוצר להוציא את הקלף הלא נכון מהקופסה מערבון קומי זה פרי עטו ובכיכובו, ספג ביקורות קטלניות, אפילו משפילות, ונרשם כאחד הכישלונות הקופתיים החריפים של החמסין.
זו היתה סטירת לחי מצלצלת ולא הוגנת, וניתן אפילו להעז ולומר כי משמיצי הסרט פיספסו את הנקודה. אפשר להתווכח אם הוא מצחיק או לא (לדעתי כן) זה אולי עניין של טעם. אך בכל מקרה, יותר מאשר שהוא מנסה להצחיק, "מיליון דרכים למות במערב" מתיימר ומצליח לפרק באופן מרתק, מפתיע ומזוויע את כל המיתוסים הקולנועיים שנקשרו במערב הפרוע, ולהוכיח עד כמה נחשלים ומאמללים היו החיים במקום ההוא ובתקופה ההיא.
יום שבת
"החבובות מבוקשות"
הפרק השני בגלגול המודרני של "החבובות" העביר את קרמיט וחבריו לאירופה, בעיקר מסיבות מסחריות כדי למקסם את הפוטנציאל המסחרי בקופות היבשת הקלאסית (מה שלא כל כך עזר לו בישראל). אך לפעמים המניעים הלא נכונים יוצרים משהו נכון, וכך קרה גם הפעם.
וכך, ההמשכון מתעלה על קודמו המוצלח גם כן, והמעבר מוסיף לו אלגנטיות, אקסצנטריות ועוקץ, ובעיקר גלריה נפלאה של דמויות. בולטים בהן ריקי ג'רוויס כמנוול בריטי עסיסי, טיי בארל כשוטר צרפתי המאשש את כל הסטריאוטיפים על אומתו וטינה פיי המענגת כתמיד כאשת חוק רוסייה. כיאה לשיבוץ בשבת בבוקר, התוצאה מתאימה לצפייה משפחתית, וסביר להניח שגילאים שונים יתענגו על הרבדים השונים בה.
"מלון גרנד בודפשט"
כמו "החבובות", גם ווס אנדרסון העביר את מטלטליו מעבר לים, והפעם לא רק משיקולים הפקתיים אלא גם מסיבות אמנותיות. היבשת הקלאסית איפשרה לו להוציא לפועל סרט בהשראת סטפן צוויג, ארנסט לוביטש ועוד אילנות אירופאיים שנערצים עליו, והבמאי האמריקאי משכיל להיתלות בהם בלי ליפול.
לא צריך להיות חסיד של הסגנון הייחודי שכבר הפך כה מזוהה עם אנדרסון כדי להעריך את הסרט הזה, שנעזר בהופעתו הנוגעת ללב של ריף פיינס כקונסיירז' של מלון אירופאי בין שתי מלחמות העולם כדי לנסח שיר קינה יפהפייה לעולם שהיה ואבד.
"לאנץ' בוקס"
ולסיום, כדי להכין את הגוף לשעת צבירת הצום, אפשר לחתום את המרתון בסרט מעורר תיאבון "לאנץ' בוקס", דרמה הודית המתארת כיצד נרקם סביב שירותי משלוחי אוכל רומן בין אלמן ואשה המתוסכלת בנישואיה.
הבמאי ריטש בטרה עושה בתבשילים שימוש מתון, ולא נגרר לפורנו מזון מהסוג שיש למשל באינסטגרם. כך הוא משאיר לסרט מקום לפתח את ממדיו הדרמטיים והרומנטיים, ודואג גם שהתיאבון של הצופים יהיה בריא אך לא מוגזם, בדיוק כראוי לשעות הארוחה שבתום הצום.
תפריט 3
יום שישי
"We Are the Best"
הודות ל"פאקינג אמאל", היה הבמאי השוודי לוקאס מודיסון שם מוכר ואפילו אהוב בארץ לפני כשני עשורים, אך מאז נעלם מהמסכים השונים כאן (בין השאר מפני שבשל עמדתו האנטי-ישראלית, העדיף כי סרטיו לא יוקרנו כאן). אך גם אם זה לא ניכר באולמות ובערוצי הטלוויזיה המקומיים, הבמאי השוודי ממשיך לביים, ובשנה שעברה עיבד אל הבד את ספר הקומיקס של אשתו קוקו, העוסק בשלוש ילדות המקימות להקת פאנק.
התוצאה חמודה כמו שרק סרט על ילדות שמייסדות הרכב יכול להיות, אם כי פאנקיסטים אמיתיים בוודאי ירטנו ש"We Are The Best" מתחנחן מדי בסטנדרטים הבועטים שלהם.
"פרנק"
והנה עוד מעדן מוזיקלי, הפעם מבית היוצר של הבמאי האירי לני אברהמסון ובכיכובו של מייקל פסבנדר כרוקיסט שלא נפרד לרגע מן המסיכה המכסה את ראשו. במקרה זה הסרט דווקא כן הופץ בארץ, אך ירד מן המסכים כל כך מהר, עד שכל מי שמצמץ לרגע כבר פספס אותו.
אפשר להבין מדוע הסרט נכשל כך בארץ, וגם במדינות אחרות בהן הופץ. זהו דינה של יצירה שהולכת נגד הזרם, ו"פרנק" חותר נגד כל הכללים של הז'אנר המוזיקלי, ובעיקר שובר את המיתוסים הרומנטיים על הקשר בין אמנות ושיגעון.
בניגוד למצופה, "פרנק" לא עושה זאת באופן פרובוקטיבי וזועם, אלא בחמלה ובעדינות מדויקות, מפתיעות ומרגשות. אפשר לקוות כי כמו סרטים רבים שנכשלו בזמן אמת, גם הוא עוד יהיה יום אחד לפולחן כפי שראוי לו.
"The Rover"
אוסטרליה, מולדתו של מקס הזועם, מגישה כאן עוד מותחן פוסט-אפוקליפטי כמו שהיא אוהבת ויודעת לעשות. גאי פירס מגלם גבר היוצא למסע בעקבות הדבר היחיד שעוד נותר יקר ללבו, ובדרכו מגלה עולם אפל, מוזר, מכוער ומהפנט, וגם את רוברט פטינסון בתפקיד מעיק למדי כצעיר לוקה בשכלו. את הסרט, שלא הופץ בארץ, ביים היטב דיוויד מישוד, שעבודתו הקודמת "ממלכת החיות" דווקא כן הוקרנה מסחרית בישראל.
יום שבת
"A Birder's Guide to Everything"
בזמן שכל מפיק ממולח רק מחפש את חומרי הגלם שיאפשרו לו לשחזר את הצלחת "דמדומים", קם לו באמריקה במאי בשם רוב מאייר והחליט לעשות סרט נטול כל אפקטים ומשחקי תפקידים: סיפורו של נער יתום מאם וחובב צפרות, שיוצא להרפתקה בעקבות זן נדיר של בעלי כנף, אך מוצא משהו אחר ממה שתיכנן, את הציפור היפה מכולם האהבה.
ברור למה סרט תמים שכזה לא הרוויח מיליונים בארצות הברית ולא הופץ בישראל, אך אם תצפו בו עם בני משפחתכם הרכים בגיל או אפילו סתם לבדכם, תזכו ל-86 דקות מתוקות וגם תוכלו להתענג על הופעתה של קייטי צ'אנג, מי שהיתה הדבר הטוב היחיד ב"בלינג רינג" וכאן מחזקת את מעמדה כאחת השחקניות הצעירות המקסימות בהוליווד.
"Obvious Child"
אחת מקומדיות האינדי האמריקאיות הבולטות של השנה, שמומנה חלקית דרך קיקסטארטר - ולתומכים בה היו בסך הכל סיבות להיות מרוצים. כמו בגל סרטי ההיריון הלא הצפוי מן העשור הקודם, למשל "הדייט שדפק אותי", גם כאן הגיבורה מוצאת את עצמה במפתיע עם כרסה בין שנייה. רק שבניגוד להתפתחויות השמרניות בסרטים הללו, היא מלכתחילה מחליטה לעשות הפלה, והולכת עם ההחלטה הזו עד הסוף.
הנימה המתוקה-מרירה, זירת ההתרחשות הניו יורקית והיותה של הגיבורה אמנית (סטנדאפיסטית במקרה זה) רווקה ודלפונית, גררו מיידית השוואות בין הסרט ל"בנות" ול"פרנסס הא". למען האמת, הוא לא עומד איתם בשורה אחת, אך עדיין ראוי לצפייה - שכן כפי שהגדירו זאת באחת הביקורות, הבמאית ג'יליאן רובספייר מיטיבה להוכיח בו כי "לנשים יש גם זכויות וגם חוש הומור".
אגב, אם כבר מדברים על "Obvious Child" בהקשר של המועדים היהודיים, אפשר לציין כי הבמאית, כמו גם הכוכבת ג'ני סלייט וחלק ניכר מצוות המשחק, הם בני ובנות דת משה, וזה לא סתם פרט טריוויה אלא משהו שבא לידי ביטוי בעלילה וברבות מן הבדיחות.
"Fed Up"
ולסיכום: אם מישהו מפחד שיתפתה לזלילת יתר בתום הצום, מסמך דוקו טרי זה יבטיח שכל הצופים בו יתרחקו לעד מחמאת בוטנים ומשוקו. כפי שמשתמע משמו, הוא עוסק בתופעת ההשמנה בארצות הברית ובמי שהוא רואה כסיבות האמיתיות לה - תאגידי המזון שמוכרים לילדים אוכל ממכר וגדוש סוכר, והפולטיקאים שמקבלים מהם דמי שתיקה ולא עוצרים זאת.
האמת שזה לא ממש סרט תיעודי, אפילו לא כתבת מגזין חדשותית, אלא מניפסט חד-צדדי שמתקשה להצדיק אורך של שעה וחצי. אך עדיין, יש בו לא מעט גילויים מרתקים, לפחות למי שלא בקיאים בנושא, והוא אפקטיבי דיו כדי להבטיח שאת הימים לאחר הצום תבלו בשתיית מים ובכרסום צנוניות.