תשע"ד היתה השנה בה נגמר הכסף. פשוט כך. עשרות מיליוני שקלים חדשים בשטרות ישנים התנדפו לאוויר ולא חזרו. במערכת הביטחון מדברים על ריסוק מוצלח של חמאס אבל שוכחים שעל הדרך רוסקו גם קשת, רשת וערוץ 10. טוב, במקרה של ערוץ 10 מדובר בריסוק מתמשך לאורך שנים אבל קשת ורשת ממש לא תכננו לסיים את תשע"ד במינוס. לא ככה, לא רגע לפני שהן עוברות לשבוע שידורים ונפרדות מערוץ 2 לעד. בינתיים, הכספים שהופנו לסיקור המוצדק של מבצע "צוק איתן" ייבשו את ההפקות אליהן הם היו אמורים להגיע ותעשייה שלמה מצאה את עצמה תוהה איך לשלם במכולת. או בסופרמרקט. או בכל מקום אחר.
תשע"ד היתה השנה בה הריאליטי נכשל ובכשלונו, הותיר אדמה חרוכה והמיט שממה על לוח השידורים. כמו ברוב המקרים בישראל, הסיבה למות הריאליטי היא המינון. כלומר, הכמות המטורפת של תוכניות הריאליטי שנדחפה לגרונם הקולקטיבי של הצופים. "אקס פקטור", "מאסטר שף", "האח הגדול", "דה וויס", "עד סוף העולם" וחברותיהן לז'אנר הדוקו-ריאליטי הציפו את המסך. התוצאה? כולן נכשלו. אם לא נכשלו ברייטינג, נכשלו בשיחות הברזייה. אם לא נכשלו בשיחות הברזייה, נכשלו בכניסות לידיעות עליהן באתרי האינטרנט. יותר מדי, מהר מדי. הבעיה עם מותו, המבורך, של הריאליטי הישראלי היא שהשוק כולו נמצא במוד ריאליטי כבר כמה שנים טובות. אף אחד, כמובן, לא התכונן למוות הזה. אף אחד לא צפה את העתיד. אף אחד לא היה מספיק נבון לחשוב על הצעד הבא. כולם רק רצו לגמור את החודש, בכל זאת, לכו תדעו מתי יהיה מבצע צבאי.
תשע"ד היתה השנה בה הסטטוס-קוו המעיק בנוגע לערוץ 10 עמד לפני קריסה. בדומה ליחס הישראלים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, נדמה שכל גופי השידור רק רצו שהשקט יימשך. אף אחד לא רצה לפתור את הבעיה. תשע"ד מסמנת את קו פרשת המים. במסדרונות ערוץ 10 מדברים כעת על החלטה סופית בנוגע לגורל הערוץ באביב 2015, בדיוק כפי שדיברו על אביב 2014 ואביב 2013 אבל עמוק בלב, גם שם יודעים שערוץ 10, במתכונתו הנוכחית, הגיע לסוף דרכו. אף תוכנית לא הצליחה ברייטינג, הכספים המשיכו להיעלם והעובדים איבדו תקווה. תשע"ד היתה השנה האחרונה בה היה אפשר להתעלם מהסוף הידוע מראש.
תשע"ד היתה השנה בה הלאומיות הטלוויזיונית המצולמת נכשלה. דווקא בשנה בה כולנו היו קודם ישראלים, הטלוויזיה לא הצליחה להתאים עצמה למציאות. "המעגל עם דן שילון" שחיבקה את כולם לא הצליחה לחבק את טבלאות הרייטינג ותוכנית הסיום החגיגית שלה לא שודרה. "המיזם" המחרידה בהנחיית אברי גלעד הסופר-לאומי, שביקשה לנצל את החיבוק הישראלי המיוזע לצרכיה היא, כשלה אף היא. הצופה שישב מול המסך וסירב לפרגן ללאומיות הטלוויזיונית אכן היה ישראלי. וכולנו יודעים שישראלי אמיתי דואג, קודם כל, לביתו ולא לשכניו.
תשע"ד היתה השנה בה הצורך להוריד סדרות מהאינטרנט כמעט נעלם באופן סופי. yes ו-HOT הבינו, באיחור דרמטי של כמה שנים, כי הצופה הממוצע השכיל לנצל את החיבור המהיר לאינטרנט כדי לגוון את תוכן הכונן הקשיח שלו והחליטו להגיב, כפי שהיו צריכות להגיב מלכתחילה. יותר ויותר סדרות החלו להיות משודרות במקביל למועד שידורן המקורי בחו"ל וכולם, באופן מופלא, הרוויחו. yes ו-HOT נהנו משדרוג במוניטין והלקוחות נהנו מתרגום נורמלי.
תשע"ה תהיה שנת המבחן של הטלוויזיה הישראלית. הבחירה הקלה והכל כך ישראלית תהיה להמשיך להתעלם מהבעיות ולקוות לשקט. הבחירה הקשה תהיה לנבור בפצע המוגלתי ולהתחיל להחלים. כשברקע סימנים למעבר של גלעד ארדן, שר התקשורת, למשרד הפנים ובחירה אפשרית של גילה גמליאל, חברת כנסת שמככבת בדוקו-ריאליטי מיותר נוסף ("שש אמהות" שעולה בשבוע הבא ברשת), למשרד התקשורת, אפשר כבר להתחיל להספיד גם את תשע"ה.