פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "לוק": סרט אנטי-קולנועי מרתק המתרחש בלוקיישן מצומצם אחד

      "לוק" מתאר נסיעה אחת הרת גורל של טום הארדי המעולה ("עלייתו של האביר האפל"), מתרחש כולו ברכב וניזון משיחות הטלפון של גיבורו, ובכל זאת מצליח לשמור בעקביות על עניין

      לוק (יח"צ)
      הצגת יחיד של טום הארדי. "לוק" (צילום: יח"צ)

      הנה מה שתראו אם תלכו לראות את "לוק": טום הארדי, יושב מאחורי הגה של מכונית, מדבר בטלפון בדיבורית.

      זה סרט-קונספט, ואת הקונספט צריך לדעת מראש, כדי להיערך בהתאם. אם תגיעו לסרט בציפיה לאקשן – כלשהו, לצורך העניין אפילו הליכה היא אקשן – תראו את הסרט הכי גרוע בעולם: כל מה שרואים בסרט הזה הוא איש אחד יושב במכונית. והוא אפילו לא יוצא ממנה. לעומת זאת, אם אתם יודעים מראש מהו התרגיל השאפתני שבמאי הסרט, סטיבן נייט, ניסה לעשות, אתם עשויים לצאת נפעמים: זה סרט מדהים – הוא מתרחש כולו במכונית אחת!

      יש לא מעט סרטים שבהם משתתפים מספר מצומצם מאוד של שחקנים, במספר מצומצם מאוד של לוקיישנים: לא מעט סרטים (ביניהם "גט", זוכה האופיר הטרי) מצמצמים את ההתרחשות כולה לחדר אחד או שניים. השיאן בתחום היה עד היום "קבור" עם ריאן ריינולדס, סרט מתח שמתרחש כולו, מתחילתו ועד סופו, בתוך ארון קבורה. במובנים מסוימים "לוק" מוגבל עוד יותר. אמנם מכונית היא חלל גדול יותר מארון, ולאורך כל הסרט אפשר לראות גם את המרחב הגדול שמסביב – הכבישים ואורות המכוניות והבניינים שחולפים ביעף – אבל טום הארדי, השחקן היחיד שפניו נראות בסרט, לעולם לא עוצר, או עובר לספסל האחורי, או בכלל, קם מכסא הנהג. הוא כמעט שלא מוריד את הידיים מההגה. זה סרט שבו יש שחקן אחד בלבד, וגם הוא מופיע כמעט רק מהכתפיים ומעלה.

      וכאן מגיע ההפתעה: הסרט הזה לא משעמם. הסרט הכמעט אנטי-קולנועי הזה – זה ש"קורה" בו הכי מעט מכל סרט שתראו השנה, ואולי בכלל – מרתק, והוא אפילו לא מעניק את ההרגשה שהיה עדיף להאזין לו כתסכית ברדיו. יכול להיות שהדבר החשוב היחיד שרואים בסרט הזה הוא הפנים של טום הארדי, אבל זה מספיק.

      לוק (יח"צ)
      מהעבר השני של הדיבורית. "לוק" (צילום יח"צ מאחורי הקלעים)

      הארדי מגלם את אייוואן לוק, מפקח בניה וולשי. לוק הוא לא אדם הנתון למצבי רוח. להפך, הוא מאוד מדוד, שקול, ונמצא בשליטה עצמית תמידית כמעט. לוק הוא אדם שיש לו תכנית. במקצועו הוא אחראי על יציקת בטון באתרי בניה של רבי-קומות; כל טעות קטנה תעלה מיליונים, ולכן הוא לא עושה טעויות. הוא מאורגן, קר רוח, יש לו הכל כתוב ומסודר, יש לו תכנית גיבוי, ותכנית גיבוי שניה למקרה שתכנית הגיבוי לא תצליח. הוא מזכיר את "הזאב" מ"ספרות זולה" ברמת הארגון שלו. הוא האדם האחרון שיפשל, ובכל זאת, פאשלה אכן קרתה. ולכן היום, בסוף יום העבודה, הוא נכנס למכונית ונוסע, אבל לא הביתה. הוא נוסע ללונדון, מרחק של כשעה וחצי נסיעה, אל בית החולים. והאישה שמחכה לו שם היא לא אשתו.

      ללוק יש כמה טלפונים לעשות בדרך (ודיבורית משוכללת שתקל עליו לעשות את זה): הוא צריך להתקשר הביתה, לבשר לאשתו ולילדים שהוא לא מגיע, ולהסביר למה. הוא צריך לדבר עם המנהל שלו, להודיע שבאופן חסר אחריות הוא לא יגיע ליציקה המאוד חשובה שתקרה מחר בבוקר, וגם עם העובד הצעיר והמבוהל שיצטרך לעשות את זה במקומו (בוודאי לא היה עוד אף סרט אי פעם שעסק באופן נרחב כל כך בלוגיסטיקה של יציקת בטון). וגם עם האישה שבבית החולים הוא צריך לדבר.

      הרבה מאוד לחץ מתנקז לנסיעה של שעה וחצי, אם כי אין פה טרוריסטים או חטיפות או גורל העולם החופשי – הסרט עוסק בגורלו של אדם אחד בלבד. והעסק עובד. אולי זה משום שהמצב הזה כל כך מוכר לכל מי שיש לו רישיון נהיגה וסלולרי. אולי זה הניגוד בין הרוגע וקור הרוח שמשדר תמיד קולו של לוק (והמבטא הוולשי המענג שלו) לבין פניו, שמספרות סיפור אחר. אבל הצגת היחיד הזאת עובדת. על כך צריך לתת הרבה קרדיט גם לתסריטאי (שהוא גם הבמאי), שכתב שיחות שבונות את הסיפור בעודן נשמעות טבעיות לגמרי, וכמובן, גם לשחקן הראשי (והיחיד שפניו נראות על המסך בסרט). בטח ראיתם את טום הארדי כביריון מגודל עם מחסום-פה ב"עלייתו של האביר האפל", אבל כאן הוא שונה לחלוטין, ואם היה לכם ספק כלשהו בכך שהאיש הוא לא סתם שרירן אלא שחקן מעולה, "לוק" לא ישאיר שום ספק.

      המגבלה שהסרט לקח על עצמו לא מאפשרת לסיים אותו כפי שהיינו רוצים שהוא יסתיים. הסרט נגמר עוד לפני שלוק מגיע ליעדו (מילולית ומטאפורית). היה יכול להיות מאוד נחמד לדעת איך יעברו שיחות הטלפון יום אחר מאוחר יותר. ובכל זאת, "לוק" הוא ניסוי קולנועי אמיץ, שלמרבה הפלא עובד כמו גדול.