כמו יין אדום שהולך ומשתבח, כך גם המוניטין של הבמאי הצרפתי אוליבייה אסיאס רק הולך וצומח. כבר מתחילת דרכו, בראשית שנות השמונים, זכה הבמאי להערכה במולדתו ולהכרה מסוימת מעבר לים. אך הוא היה צריך לחכות לשלהי העשור הקודם, כשכבר הגיע לאמצע שנות החמישים לחייו, כדי לשדרג בכמה רמות את מעמדו בעולם הקולנוע.
הדבר קרה בזכות שתי יצירות פרי עטו: "שעות הקיץ" מ-2008 שהוכתר בזמנו בידי המבקרים בארצות הברית כאחד הסרטים הזרים הטובים של השנה, ובעיקר המיני-סדרה "קרלוס" מ-2010, שזכתה בגלובוס הזהב והפכה אותו לסחורה חמה מן המניין בהוליווד.
וכך, את סרטו האחרון, "העננים של סילס מריה", ביים אסיאס בשפה האנגלית ובהשתתפותן של ז'ולייט בינוש ושל שתי כוכבות הוליוודיות קריסטן סטיוארט וקלואי גרייס מורץ. הקרנת הבכורה של הדרמה התקיימה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון, ואם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה למומנטום של היוצר הוותיק, הגיעה בעיצומו של האירוע הידיעה כי הפרויקט הבא שלו יהיה מותחן פשע בכיכובם של רוברט פטינסון ורוברט דה נירו.
את אסיאס אני פוגש בריביירה יום לאחר הפרמיירה העולמית של "סילס מריה", שככל הנראה לא יופץ מסחרית בארץ, אך יוקרן השבוע בפסטיבל חיפה. זהו שיתוף הפעולה השלישי שלו עם בינוש, שכיכבה גם ב"שעות הקיץ" אבל עוד לפני כן ב"רנדה-וו", מותחן שכתב ב-1985. הסרט ההוא נחשב כמי שהזניק בצרפת את הקריירה של שניהם, כך שלא פלא כי הם שומרים מאז על קשר חם ומייחסים אחד לשני חשיבות רבה. "''סילס מריה' נולד מכך שבינוש התקשרה וביקשה שאעשה סרט בו היא עומדת במרכז", מספר לי הבמאי, "ולאחר שלא עשיתי זאת, היא התקשרה לשאול מה קורה עם זה עד שסוף כל סוף יצאתי לדרך".
תוצאת הדיאלוג הזה בין אסיאס לבינוש היא סרט החוזר אל נושא שהקולנוע אהב לעסוק בו מאז ומעולם סיפורה של שחקנית לא צעירה, שעדיין יש לה שם, אבל ברור לכולם כי ימי שיא התהילה שלה כבר מאחוריה. הפעם, בינוש מגלמת אותה, ו"סילס מריה" בודק כיצד איך היא מתמודדת עם השינויים בעולמה דרך מערכות יחסיה עם האסיסטנטית שלה ועם כוכבנית שעומדת לשתף עמה פעולה.
את השחקנית מגלמת קלואי גרייס-מורץ. לצדה, מופיעה קריסטן סטיוארט בדמותה של האסיסטנטית, וכיוון שהסרט מלא ביקורת ארסית על הוליווד העכשווית, עולם הטראש ותרבות הכוכבניות, אפשר היה לחשוד כי אסיאס ליהק אותה כדי שתביא עמה את המטען שיש לה כאלילת הנעורים מסדרת "דמדומים". אך הבמאי הצרפתי מפריך את הסברה הזו ופוסק נחרצות - "מבחינתה של קריסטן, אני חושב שהתפקיד הזה היה מעניין וחשוב כי הוא איפשר לה להביט באירוניה על התדמית שיש לה בהוליווד ולשים זין על כולם", הוא אומר, "אבל אני עצמי בחרתי אותה רק בגלל כישורי המשחק שראיתי בה".
אז אתה מעריץ של "דמדומים"?
"ראיתי רק את הראשון, ואהבתי אותו. אבל עוד לפני כן ראיתי את קריסטן ב'Into the Wild' ולאחר מכן גם ב"The Runaways", שאמנם לא היה סרט כל כך טוב, אבל קריסטן גילמה בו בצורה אמינה לחלוטין את ג'ואן ג'ט, ואז גם הבנתי שיש בה הרבה מעבר למה שרואים במבט ראשון. אמרתי לעצמי שאם אצליח לפרוץ את החומה מסביבה, אמצא הומור ואנושיות וממדים מעוררי הזדהות, ובמהלך העבודה המשותפת שלנו, אכן מצאתי את כל זה, ובמידה מרובה מן המצופה".
אם כך, היה לך לעונג לעבוד איתה.
"היא הבינה היטב את הדמות שלה, את האמביוולנטיות שלה, את הכל. לדעתי יש לה פוטנציאל עצום, ועד היום היא ניצלה רק חלק קטן ממנו. כאן היא כבר התחילה לנצל אותו קצת יותר. אני חושב שנתתי לה חופש שעד כה לא היה לה בהפקות ההוליוודית הגדולות. למשל, היא בראה לבד את הסטייל של הדמות שלה, ועיצבה לה מראה אנדרוגיני דרך הבגדים, הנעליים והמשקפיים. קריסטן גם מאמינה שהיא בדרך כלל הכי טובה בטייק הראשון, והיא צודקת, אז הרבה פעמים נתתי לה להסתפק בטייק אחד ואותו הכנסתי לתוצאה המוגמרת, מה שבחיים לא עשו איתה קודם לכן. עד כה התישו אותה בחזרות מדוקדקות אצלי היא למדה את הטקסט רק 25 דקות לפני הסצנה וזה עבד לנו יופי. היו גם רגעים שהרשתי לה לאלתר לגמרי".
למשל?
"למשל בסצנה שהיא וז'ולייט בינוש הולכות לשחות באגם. נתתי להן לבחור אם הן רוצות להוריד את הבגדים או לא. קריסטן נשארה בתחתונים, לדעתי לא מתוך צניעות אלא בגלל שהיא סקסית ככה, וז'ולייט הפתיעה אותה והורידה הכל ורצה כך למים. לדעתי היא עשתה זאת בגלל שידעה עד כמה קריסטן מעריצה את הנועזות המוחלטת שלה, וההערצה הזו נתנה לה השראה".
דיברנו מספיק על קריסטן סטיוארט. בוא נדבר קצת על קלואי גרייס-מורץ.
"התפקיד שלה לא היה קל. צריך היה מישהי שתהיה אמינה בתור הכוכבנית הצעירה, אבל גם יהיה לה מספיק אומץ ומודעות כדי להתייחס לדמות הזו באירוניה. קלואי היתה אחד השמות שעלו, אז עשיתי איתה סקייפ והיה לנו קליק מיידי. אחר כך גיגלתי אותה ונדהמתי ללמוד שהיא רק בת 16. זה היה בעיני בלתי נתפס איך יכול להיות שניהלתי שיחה כל כך מעמיקה וחכמה עם מישהי בגיל הזה? הייתי בטוח שהיא מבוגרת יותר ורק כשנפגשנו, השתכנעתי שזה אכן הגיל האמיתי שלה".
הזכרת חיפושים בגוגל, וזה מוטיב שקיים גם ב"סילס מריה". אתה מציג זאת באופן טבעי, בניגוד לסרטים קודמים שלך, למשל "דמונלאבר", שהיו דווקא טכנופוביים.
"אני חושב שלדבר היום על אינטרנט זה כמו לדבר על שמש או על גשם. זה פשוט משהו שהוא חלק בלתי נפרד מן המציאות שלנו, אז אין טעם בכלל לדון בו במונחים של 'טוב' או 'רע'. אני לא חושב שבמאי יכול בימינו להציג סצנה שבה מישהו מחפש מידע על מישהו אחר, בלי להראות אותו נעזר בגוגל. להתעלם מגוגל זה להיות ארכאי ותלוש מהמציאות".
גם אם אתה סלחן יותר כלפי ההתפתחויות הטכנולוגיות, הסגנון שלך עדיין קלאסי, אפילו ספרותי למשל, החלוקה של הסרט לפרקים.
"יש במאים שמשתדלים ליצור המשכיות חלקה ככל היותר, כדי שהצופים בכלל לא ירגישו את העריכה. אבל אני דווקא אוהב להדגיש אותה, ליצור בקולנוע תחושה של העברת דף, כמו בספרות. אני אוהב את התנועה הזו, בין פרק לפרק - זה גם נותן את ההרגשה כאילו שהסרט עוצר לקחת נשימה ארוכה ואז משחרר שוב. זה יפה בעיני".
זו כבר הפעם השלישית שאני פוגש את אסיאס, וכמו במקרים הקודמים, גם בהזדמנות זו הוא לבבי להפליא, ותמיד מקפיד להתנהל כאילו כל שאלה שהופנתה אליו היא לא פחות מן ההרמה לוולה שבדיוק ציפה לה. למען האמת, התרגום והתמצות עושים עוול עם תשובותיו הנדיבות והמעמיקות.
בקיצור, כיאה למי שהיה מבקר קולנוע בתחילת דרכו, אסיאס חש נוח בראיונות, והוא עצמו שמח להודות בכך. "מבחינתי, הדינמיקה בין במאי למבקרי הקולנוע היא הדיאלוג הכי מעניין שיש לנו הבמאים", הוא מצהיר. "מעניין לקרוא דיונים על הסרט שלך, ולא משנה אם הם חיוביים או שלילים. מבקר שבא ומסביר למה מנקודת מבטו אתה כן רלוונטי או לא רלוונטי, ומה כן עובד או לא עובד בסרט האחרון שלך זה פידבק מרתק, בטח הרבה יותר מצופים שבאים אלייך אחרי ההקרנה ואומרים לך 'גרמת לי לבכות' או דברים כאלה".
אבל יש לך גם ביקורת על עולם הביקורת.
"אני לא אוהב ביקורות שכל השאלה בהן היא אם הסרט שווה שלושה או חמישה כוכבים, ואם כדאי או לא כדאי לראות אותו. זה לא ביקורת קולנוע - זה מדור צרכנות. אני גם לא אוהב את העובדה שלפעמים נראה כי האקדמיה ניכסה את ביקורת הקולנוע. יש בזה משהו אליטיסטי נורא. היום, לפעמים יש תחושה שכדי לדון בקולנוע, אתה צריך להיות עם זקן לבן ועם תעודות הצטיינות. בזמני, גם אנאלפביתים הרגישו בנוח לכתוב על קולנוע...".
אתה נוסטלגי לתרבות הקולנוע של פעם? לימים שכולם היו הולכים לראות סרטים באולמות, ולא באייפון?
"תראה, אם ילדים רוצים לראות פרקים של סדרות באייפד שלהם, אז שיבושם להם, מה אכפת לי. אם מישהו רוצה ללכת לראות סרט בקולנוע, שום דבר לא עוצר אותו, בדיוק כמו פעם, וזה מה שחשוב".
ואיך החוויה לראות את הסרט שלך לא סתם בקולנוע, אלא בהקרנת בכורה עולמית בקאן?
"זו חוויה איומה. זה כמו לראות את הסרט בהילוך איטי. אתה נהיה מודע לכל פרט קטן. העניין הוא, שהפרמיירה בקאן פשוט יותר מדי הרת גורל. זה לא תהליך הדרגתי - תוך כמה שעות לאחר הבכורה, תדע כבר מה פסק הדין של מבקרים מכל העולם, של מפיצים מכל העולם, של מנהלי פסטיבלים מכל העולם. כלומר, יום אחרי הפרמיירה, וכבר תדע מה יהיה הגורל של הסרט שלך, ולכן גם עד כמה קשה יהיה לך להרים את הפרויקט הבא. עד כמה שאני אוהב לראות סרטים על מסך גדול, זו חוויה מייסרת כשמדובר בסרט שלך וכשזה קורה בקאן. לא ישנתי בלילה שלפני ההקרנה".