וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מצעד השירים הים תיכוניים לשנת תשע"ד

שנת תשע"ד היתה שנת שמיטה בפופ הים תיכוני. לא קרה בה שום דבר משמעותי, למעט השירים שליקטנו עבורכם ואולי מבשרים על עתיד מתוק יותר. סיכום שנה בעייתית לז'אנר המסלסל

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
קול מלאכי. מורין נהדר/מערכת וואלה!, צילום מסך

צדק דודו אהרון כשטען, לפני חמש שנים, שהכל זה מלמעלה. כבר אז, בפיק של הפופ הים תיכוני, אפשר היה לצפות שהדבר הזה לא יחזיק מעמד יותר מ... נאמר, חמש שנים. כל בר דעת (וטעם מוזיקלי), בן כל עדה, ידע, גם אם הדחיק, שבשלב מסוים הבחורצ'יק של דודו מלמעלה יאבד את סבלנותו ויחשוף את האמת הלא-עושה-שמח שמאחורי מהפכת גיספן. ושקרוב לוודאי שהבחור שהפיק את המבול ואת מעמד הר סיני יוותר על דיסקרטיות גם הפעם ויעשה מזה אירוע ציבורי, קבל עם ועדה. אולי לא של פעם בחיים כמו זה שאייל גולן, שרית חדד וניקוס ורטוס עשו – בכל זאת, לא צריך להגזים – אבל עדיין, משהו רציני, יפה.

המציאות ורמת הכתיבה של חתן פרס שר התרבות לשנת 2005 ופרס אקו"ם לשנת 2011 נפגשו בנובמבר 2013, כשהתפרסמו ידיעות ראשונות על פרשת אייל גולן והקטינות. האירוע, כיאה ליוצרו שמלמעלה, היה חזק וברור ומטיל מורא. כמו מעמד הר סיני, גם הוא התקיים בנוכחות משה ואהרון (פרץ ודודו), וגם הפעם, כמו אז, החלו בני ישראל להטיל ספק בעגלי זהב ריקניים – כלומר, בשירים חסרי לב, דמיון, השראה ואינטליגנציה. פתאום, כך נדמה, התברר להם, לנו, שיש קשר בין טקסטים בלי מוח למעשים כאלה וששום דבר טוב לא יוצא משירים וממעשים כאלה. אייל גולן כמעט ישב בגללם בכלא.

שקט – עומר אדם.
הופך לאמן בוגר וייחודי. עומר אדם

התוצאה של האירוע הזה – שממה כמעט מוחלטת בז'אנר – באה לידי ביטוי לאורך כל השנה (העברית) החולפת. אולי גם למלחמה בעזה היה חלק בכך, אבל עד שהיא פרצה, בתחילת הקיץ, השוק הים תיכוני כבר היה בעיצומו של המשבר הגדול ביותר שידע מאז ימי הזוהר של זהר. למעט עומר אדם הצעיר, שהמשיך לבעור, כל סמלי המהפכה ההיא – ביניהם משה פרץ, דודו אהרון, מושיק עפיה, וקובי פרץ – עברו לנוהל חקירה במס הכנסה ונאלמו. אייל גולן, אגב, דווקא שרד את התופת (הרחבה בהמשך), אבל רני רהב – סליחה, אייל גולן – יש רק אחד.

תשע"ד היתה, אפוא, שנת שמיטה בפופ הים תיכוני. לא קרה בה שום דבר שבאמת שווה היה לחיות בשבילו, למעט לידתו של מדור "טעון קיפוח". העובדה שבכל זאת מופיעים כאן שמונה שירים לא רעים בכלל שיצאו השנה בקטגוריה הרלוונטית היא תוצאה של נבירה ארוכה ומיוזעת במדבר צחיח וליקוט כירורגי של שירים ראויים. בדומה לביבי והיוזמה הסעודית לשלום בר קיימא באזורנו, גם הרשימה הזאת מזהה אופק מזרח תיכוני חדש. מאוד יכול להיות שגם היא, כמו הסעודים, נאיבית ומנותקת מהמציאות, אבל אולי בכל זאת יש בה משהו. איך אומר אייל גולן? ימים יגידו. הנה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

עמיר בניון – "סופה"

עמיר בניון הוא ברוש מהסוג האריאל-זילברי: אמן יציב, אמיץ, צוק איתן שניצב לבדו מול אש ומים. אין טעם לשוב ולנסות להסביר עכשיו, אחרי 15 שנות יצירה, עד כמה האיש גאון, מלודיסט בחסד, עילוי. בחייאת, תפתחו יוטיוב וחפשו, למשל, את "בחייאת". מה שכן חשוב להגיד זה שאפילו הוא, כפרות עליו, רחוק מלהיות חף מפגמים. כתיבתו האינטואיטיבית מאלצת אותו, פעמים רבות, להתאים את לחניו למשפטים ארוכים מדי, נטולי מצלול ועמוסים במילות קישור ותואר מיותרות. אחת לעשרה שירים, פלוס מינוס, הוא מתפקס ויורה פגז כמו "עומד בשער", "ניצחת איתי הכל", "עד דלא ידע", "עד מתי" או "שלכת". למזלו, הוא כותב המון שירים ובדרך כלל הם לא מחופפים כמו "חייו של גרגמל", כך שתפוקת הלהיטים שלו, לעצמו ולאחרים, ממשיכה לעמוד בקצב נאה גם כשסופה משתוללת בתוך נשמתו היתרה, או מחוצה לה, במחנה של הפופ הים תיכוני. להבדיל משמו, "סופה" הוא שיר יציב ובוטח של אמן בוגר ומפוקס שמצליח, תוך כדי התקדמותו האישית והקבלית, לא להסיר לרגע את אצבעו מהדק האמת. קולו עצום כתמיד, הלחן שלו אדיר ונראה שגם הטקסט, סוף סוף, עבר עריכה. הצטמררו נא.

ישי לוי ומוש בן ארי – "עוד היום"

הראשון אלגנטי, מסורק, נקי ומוקפד לעילא. השני פראי, זורם ודוגל בגישה פתוחה ומשוחררת לכתיבה, הלחנה, שירה ותגלחת. כדי להבין למה הדואט הזה בכל זאת עובד, גם אם בעיקר בקטעים של לוי, מספיק להיזכר בביצוע המדהים של האחרון ל"מלנכולי" של הנטאשות. דואט עם סחבק בן ארי זה אתגר די קטן עבור גרון מופלא שכמותו. כמו אז, ב"מלנכולי", גם כאן, אף על פי שמוש כתב והלחין את השיר, התוצאה הסופית שייכת ללוי - וגם זה לא ממש מפתיע, כמובן. הכריזמה הקולית שלו הצליחה לגבור אפילו על זו, מהממת החושים, של עמיר בניון בדואט "די לך", מתוך אלבומו "את" (2012), שבניון כתב והלחין את רובו. האמת? "עוד היום" הוא לא אחד מעשרת, או אפילו עשרים, השירים הטובים ביותר של מוש או של ישי. ברמת המלים והלחן גרידא, הוא בינוני ביותר, אבל מלים ולחן זה לא הכל בחיים. יש, כידוע, גם דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. חלקם, כנראה, נמצאים בקול של ישי לוי, והשאר אולי יתגלה ביום מן הימים בשיערו של מוש בן ארי.

נתי לוי – "אריות במדים ירוקים"

המבצע המזוין ברצועת עזה היווה, בין השאר, קטליזטור לכתיבת עשרות שירים ים תיכוניים חדורי פטריוטיות ורוח לחימה, אך נעדרי כל השראה מוזיקלית. זה לא אחד מהם. קולו של נתי לוי אמנם קצת פחות חזק ומהדהד מזה של האח מהשיר הקודם (ישי), אבל כישרון ההלחנה שלו, כשהוא מגובש דיו, מחפה על כך. המלחמה, כך נשמע, חילצה ממנו מהלכים מלודיים מעוררי השתאות, והתוצאה היא בלדת לוחמים סוחפת ומהפכת קרביים. הטקסט אמנם קצת קלישאתי והבחירה במושג הטעון "אריות" לא בהכרח נכונה, אבל בהתחשב בכך שמי שחיבר אותו (לוי) גם חתום, בין השאר, על בושות למין האנושי כמו "ילדה רעה" ("קשה לי לוותר עליה / למרות שהיא ילדה רעה"), זה לגמרי נסלח. שיר מוצלח למבצע שהולך ונשכח.

מורין נהדר – "קריה יפהפייה"

שאלה לגיטימית: איך קשורה מוזיקאית קלאסית מדופלמת, יוצרת רצינית ששחזרה באלבום הבכורה שלה את צלילי יהדות פרס, לשאר הדברים שנמצאים כאן? תשובה לגיטימית: היא לא, ובכל זאת היא כאן. עוד שאלה לגיטימית: למה? עוד תשובה לגיטימית: ככה. מה לעשות, גם למוזיקאים אמיתיים מגיע, פה ושם, להיכנס לרשימות מוזיקליות. בייחוד כשמדובר ביוצרת כה מוכשרת עם קול כה מלאכי, שתורמת, בעזרת לחנים ובעיבודים יפים ומכושפים, לשימור אש התמיד בטקסטים של רבי יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול וחבריהם המוארים. השיר "קריה יפהפייה", באופן ספציפי, הוא סוג של שטיח פרסי מעופף: כשמעניקים לו את מידת הקשב שהוא ראוי לה, אפשר להגיע איתו עד איראן וחזרה. מומלץ, אם כן, להצטייד מראש בדרכון זר. טיסה נעימה.

אייל גולן – "ימים יגידו"

כשמתעלמים לרגע מהקטינות, מהאבא, מרני רהב, מהחזרה המתוזמנת של גולן לידיה הצעירות של רוסלנה, מההיריון הלא בהכרח מקרי, מהניסיון לטשטש את הכתם באמצעות מופע מביך בבלומפילד ("פעם בחיים") ומכל שאר הדברים הרעים, מתגלה להיט ראוי וטוב (מלים: טום נגולה, לחן: יוסי בן דוד) של זמר גדול. הימים, מצדם, אמרו שהכל בסדר: השיר, כמו האלבום המלא, הצליח מאוד – ואפילו די בצדק.

עומר אדם – "נועצת מבט"

גם ברגעים יפים אלה, בהם הוא מציין את הפיכתו לאמן בוגר וייחודי, אסור לשכוח לעומר אדם את השוביניזם המחפיר שהציג, לדוגמה, ב"ילד טוב בגוף של ילד רע" ("רוצה למצוא הלילה בחורה /לבלות איתה עד אור הבוקר / ולא לשלם על זה ביוקר"), אבל מן הראוי גם לנסות לסלוח ולהמשיך איתו הלאה, לעבר החיים התבוניים. הללו אמנם לא ממש ניכרים בטקסט המרחיק לכת בעממיותו, אבל הכיוון המוזיקלי שאדם לוקח כאן – ערבוב יעיל ומרתק בין דיכאון טורקי אותנטי לחפלה יוונית (לחן ועיבוד של אסף צרויה ומשה בן אברהם) - בהחלט לא טריוויאלי. אדם שרד את מפולת הפופ הים תיכוני בזכות היצמדותו למשבצת חדשה, עדכנית, פוסט-מודרנית במובן מסוים, כזו שכאילו נתפרה בדיוק למידותיו של קולו המחוספס והנמוך. העובדה שהוא בכל זאת כוכב על ושיריו מושמעים בתדירות גבוהה היא, כשלעצמה, סיבה לאופטימיות. זה לא עניין של מה בכך. עומר אדם הוא לא קובי פרץ או ליאור נרקיס. נכון, הוא שיתף פעולה עם נרקיס בשיר הים תיכוני הכי גרוע שיצא השנה, "מהפכה של שמחה", אבל נראה שמדובר היה במעידה נקודתית, ובכל מקרה, המהפכה הפרטית שלו משמעותית ואפקטיבית הרבה יותר. יאסו.

חמאס (ונוי אלוש) – "תקוף, תעשה פיגועים"

גם אחרי שנוי אלוש ניכס לעצמו את הזכויות עליו באקו"ם לא בטוח שניתן להתייחס לשיר הזה כאל שיר ישראלי, אבל כשחברים טובים כמו לוחמי ארגון חמאס עושים משהו יפה, צריך לפרגן. נכון, זה אמור להיות שיר מפחיד ומאיים שנועד לגרום זעזועים, אבל עם ישראל, כידוע, לא פוחד מכלום. בטח לא כשמדובר באפוס לירי מוזיקלי רב-שכבתי – פזמון שעושה שמח, בשילוב קטעי קישור דרמטיים – שבכוחו להפוך כל חתונה מנומנמת לאירוע פח"ע מלבב. אגב, מסרים כמו "חסל את כל הציוניים" לא בהכרח רעים יותר מזה שמוקי, זמר השנה של גלגלצ, מעביר לדור העתיד ב"ילד של אבא", המפציר בבנו להיות סחי משעמם ונטול אישיות ("ילד של אבא/ על מה אתה חולם?/ מה בוער לך בלב?"). בקיצור, תנו לחמאס לנצח.

דקלון וסגיב כהן – "פרח המדבר"

צעד אחורה. זה מה שיהודי אמור לעשות לקראת יום הכיפורים, זה מה שאני עושה עכשיו (רגע של צניעות: אין שום סיכוי, אף לא קטן, שצדקתי בכל מה שכתבתי פה עד כה) וזה גם מה שעושים דקלון וסגיב כהן, תימנים חמודים שכמותם, במפגש המוזיקלי הבין-דורי שלהם, המשיב עטרה ליושנה בדרך הנכונה, המרגשת והמשמחת ביותר. לא מן הנמנע שהשת"פ הזה נולד מתוך הכרה של השניים בבהילות הצורך לשקם את הז'אנר המתפורר – גם במחיר של חזרה לנקודת האפס. במידה רבה, דקלון וסגיב כהן הם השקט שאחרי הסערה. בעצם, "שקט" זו אולי לא המילה המתאימה, שכן "פרח המדבר" הוא חפלה תימנית סוערת עם הרבה סחוג, אבל הווייב של השניים שונה לחלוטין מזה של כובשי קיסריה ונוקיה למיניהם. בטבעיות גמורה, בלי שום חוכמות, הם לוקחים צעד אחורה, מתנתקים מהכל ומתמקדים ביצירה מסורתית עם דגש על אווירה נעימה, חמה וביתית. יש הגדרה מדויקת, אגב, למה שמאפיין את יצירתם. קוראים לזה צניעות, וזה הרבה יותר מגניב משגעת, טרפת וצלחת מעופפת. שנה טובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully