לטרוריזם הגדרות שונות שסותרות זו את זו לעיתים, אבל אפשר להסכים על כך שטרוריזם זו הפעלת אלימות של אזרחים כנגד אזרחים. בלי האירגון שלכאורה ממשמע אותה, של צבאות וממשלות ומדים, האלימות הזו אפורה יותר, מזעזעת יותר, כאוטית הרבה יותר. המחזה "טרוריזם" של האחים פרסניאקוב מציג שש תמונות שונות ויומיומיות בפארק, בשדה התעופה, במשרד, בחדר המיטות של הנואפים. בכל אחד מהמפגשים בין דמויות זרות יותר או פחות, מופעלת או מתגלה אלימות חפץ חשוד בשדה תעופה מעכב את הטיסות של נוסעים שונים ומסמן את תחילת השיבוש של היומיום; שיחה תמימה בין שתי נשים מבוגרות הופכת לוידוי על רצח ותכנון רצח נוסף; משחקי מין הופכים לאונס ויום רגיל במשרד רגיל חושף נפשות פצועות שמתנהלות באטימות זו מול זו.
"טרוריזם" היא הצגה המוגדרת כ"קומדיה שחורה" שמציגה את המציאות האפורה, הלא יוצאת מן הכלל, כבנויה על תלי תלים של מזימות רוחשות או אסונות הממתינים להתרחש. החיים המודרניים האורבניים כצרימה קבועה ומודחקת מטה, כמעין גן ילדים הבנוי על בית קברות רדוף. צרימה שאנו מאומנים שלא לשמוע, כי הרעש הוא בלתי נסבל. אף אחד מאותם מקרי אלימות שמוצגים ב"טרוריזם" הוא לא תאונה או מעשה שמיים, שום דבר שאפשר להתנחם באקראיות שבו כולם מעשי ידי אדם, כולם ביטויי אלימות שמפעילה החיה האנושית על רעותה או עצמה.
טעות היא להגיע ל"טרוריזם" ולצפות לצחוק רם ומשחרר, משהו שהונדס כדי לדגדג את שיפולי הבטן ולפצות על הקושי בפורקן של קתרזיס. על הסקאלה שבין קומי לשחור, כיוונו האחים פרסניאקוב אל הקצה האפל. ואת מה שלא הספיקו להשלים הם, הבמאי מיכאל קרמנקו לקח עוד הלאה אל אותו כיוון סמיך כהה, וביים מופע שיש בו גם יופי גדול, אבל גם ניכור, אלימות פיזית, ומסכות לבנות אטומות שחוסמות את האפשרות לחפש בפניהן של דמויות מסוימות סימנים לאנושיות או רוך. בין היתר, זו בחירה אמיצה, גם אם מטרידה במידת האכזריות שלה, להעלות סצינת אונס מפורשת על במת תיאטרון באולם ההאנגר האינטימי של גשר. בלי ההפרדה המסוככת של מרחק פיזי, בלי הנחמה המסוימת שיש בסרט מצולם, על מידת אי-האמיתיות שבו. אבל קרמנקו מבקש לקחת את פרצופו של הקהל, ולכבוש אותו בתוך צרכיו שלו, כבמעשה אילוף פרימיטיבי.
לרגעים "טרוריזם" נראה כמו ניסוי פסיכולוגי, לעיתים הוא טיפול בהלם. יש בו גם רגעים של הומור, שמועבר בעיקר דרך השחקנים המשופעים בכישרון ובקשת אמוציונלית קורנת ליליאן רות, סבטלנה דמידוב, ויטלי פוקס, נעמי לבוב, אלכסנדר סנדרוביץ', פאולו א. מואורה, קארין סרויה ודניאל סטיופין מתמסרים לתיווך האנושות המעוותת והרקובה שנשקפת דרך עיניהם של האחים פרסניאקוב, ועושים זאת ברצון, תוך מודעות עצמית, וחן לא מבוטל.
קשה לדבר על "טרוריזם" כעל הצגה מהנה בדיוק היא מעניינת, מעלה חיוך לעיתים, מכווצת בכיסא בפעמים אחרות, ומעוררת מחשבה. על דברים מעוררי מחשבה אנחנו נוטים לומר שהם אינם בידור; הם "חשובים", או "נוקבים" או "מטלטלים" ועוד מילות קוד שאנחנו מאותתים דרכם זה לזה שמדובר במטלה מוסרית. אבל "טרוריזם" אינה מטלה, גם כאשר היא אינה אחידה לפרקים, גם כאשר יש מקומות אפויים פחות בעוגת הרעל המתוק שמוגשת לצופים עדיין מדובר בתיאטרון קטן ואפקטיבי שישלח אתכם בחזרה אל היומיום שלכם, עם סכי עיניים מעט יותר שקופים.
האם תצפו בהצגה "טרוריזם" של תיאטרון גשר? ספרו לנו בפייסבוק
