פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים יפים: "מיתה טובה" עוסק בזכות לחיות ולמות בכבוד

      תצוגת משחק מופתית של הקאסט המפואר ותסריט שנע בין הומור שחור ועגמומיות אפורה הופכים את "מיתה טובה" לסרט ראוי לצפייה

      החיים יפים: "מיתה טובה" עוסק בזכות לחיות ולמות בכבוד

      "מיתה טובה", סרטם של שרון מימון וטל גרניט, מתמקד בקבוצה של פנסיונרים החיים בבית דיור מוגן בירושלים המוצאים את עצמם שותפים בעסק לא שגרתי. בראשית הסרט בעלה של יאנה (עליזה רוזן) מאושפז בבית חולים וסובל מכאבים קשים אולם הצוות הרפואי ממשיך להאריך את חייו. יאנה ובעלה בונים לחברים הטובים יחזקאל (זאב רווח) ולבנה (לבנה פינקלשטיין) על מנת שיעזרו להתגבר על הכאבים ולסיים את חיי הבעל. לאחר הסתייגות ראשונית, יחזקאל מחליט לסייע. יחזקאל הינו רתך הנוהג כתחביב לבנות מכונת פשוטות המשפרות מעט את חיי היום-יום, גם אם לא תמיד עובדות. הוא מתחיל לבנות מכונה אשר תאפשר לחולה הסופני להתאבד מבלי להותיר סימנים מחשידים, אולם לשם כך הוא זקוק לסיוע נוסף, לאחר חיפוש אחר משתפי פעולה ברחבי הדיור מוגן הוא מוצא את ד"ר דניאל (אילן דר) המספק את הידע הרפואי ואת רפי (רפי תבור), אדם בעל עבר משטרתי תורם את כוחו בהעלמת ראיות במה שאמור היה להיות מבצע חד פעמי – אך בקרב קהילת הקשישים הירושלמית החשדות לגבי סיבת המוות צפים ודרישות להיעזר במכונת המתת החסד צצות ועולות.

      נושא המתת חסד הינו סבוך ומעלה מספר סוגיות אתיות לא פשוטות אשר לא בכולן הסרט דן בצורה מעמיקה. בחלק מהמקרים, הצורה בה הוא מטפל במהירות בדילמה מוסרית מורכבת יוצרת תחושה קלה של מועקה. אולם בסופו של דבר הקלילות כלפי חלק מההיבטים נסלחת, משום שהדגש בסרט הוא לאו דווקא על ההיבט האתי, אלא על ההיבט של הכבוד. לא רק הזכות למות בכבוד, אלא גם האפשרות לחיות בכבוד – הסרט, שיצרו במאים צעירים, הוא בו זמנית הצדעה לבני גיל הזהב וגם בכי על מר גורלם במקרים בהם הגוף כבר אינו מתפקד היטב ובעיקר במקרים בהם הראש כבר מתפקד בצורה צלולה.

      מיתה טובה (יח"צ)
      משלחת המוות (צילום: יח"צ)

      בעוד המצב הרפואי של רוב הדמויות בסרט אינו נידון באורח מורחב, דמותה של לבנה לוקה במחלה ספציפית המתוארת באופן מדויק – דמנציה. המחלה נרמזת בהתחלה בשולי העלילה ותופסת נפח חשוב יותר ככל שהסרט מתקדם – ואיתה גם השאלה עד כמה האדם נותר אותו אדם גם כשהוא לא בתפקוד מוחי ומלא והאם המעשה האוהב הוא לנסות להקל עליו את החיים או לנסות ולסיים את חייו. האם הכבוד והרצון לא להיות לנטל על הקרובים לך יכול להיות יותר חשוב מהדחף לחיות? הסרט לא בהכרח מתיימר לספק תשובה חד משמעית לשאלה.

      היבט בולט דרכו הסרט דן בכבוד בגיל מבוגר נובע מעצם ליהוק השחקנים, חלקם מוכרים מאוד. מלבד החמישייה הראשית, חובבי הקולנוע ונתיאטרון ישראלי יבחינו גם בכמה פנים מוכרות קשישות אף יותר בתפקידי משנה בסרט – בין היתר שמואל וולף יוסף כרמון, רות פרחי וחנה ריבר ז"ל שהלכה לעולמה לא מכבר. הסרט לא רק מאפשר לכל צוות השחקנים להפגין את כישורי המשחק שלהם, אלא, במקרה של פינקלשטיין, דר, רוזן ותבור גם לחשוף את גופם הלא צעיר בעירום, בסצנות בעלות ממד של התרסה נגד השליטה של הגוף הצעיר בהגדרת היופי. רוח הנעורים, התשוקה המינית ומעשי שטות קטנים וגדולים הם חלק בלתי נפרד מחיי הפנסיה כפי שהם מוצגים בסרט – מבין כל הדרכים בהן הסרט דן בסוגית הכבוד בגיל השלישי, האלמנט הזה עובד על הרגש בצורה טובה ביותר, אולי מכיוון שהוא משדר אופטימיות, בניגוד למוות ולאובדן המרחפים מעל כל רגע בסרט.

      מיתה טובה (יח"צ)
      המוות והאובדן מרחפים מעל כל רגע בסרט (צילום: יח"צ)

      הסרט גם מנסה ובמידה רבה מצליח לרגש בדרכים אחרות. לעיתים התסריט שכתבו גרניט ומימון נראה מתאמץ מדי על מנת להגיע לרגעים מרגשים ולא פעם דומה כי דמויות משנות את עמדתן באופן קיצוני בהחלטה של רגע, על מנת לא לעכב את קצב הסיפור לפרק זמן ארוך מדי. מלבד האלמנט הדרמטי, הבמאים שומרים על מינון גבוה של הומור לאורך כל היצירה, עד למצב בו לפרקים הסרט נראה כמו רצף של מערכונים עגמומיים: חלק ניכר מן הבדיחות בסרט מרגישות מוכרות למדי והחזרה על רוב הבדיחות יותר מפעם אחת בווריאציות מעט שונות תורמת לתחושה. יש בכך לא מעט חן, בעיקר כאשר ציון המקצוע של אחת הדמויות הופך לשורות מחץ שעובדת כל פעם מחדש. דומה כי עבור היוצרים, השילוב של שורות דיאלוג מצחיקות מהותי ליצירה, אך במקביל, הדבר פוגם באמינות של הנאמר מפי הדמויות בסרט.

      אלא שהאמינות מראש אינה האפקט המרכזי אליו כיוונו הבמאים. הצילום של טובי הוכשטיין (שזכה בפרס אופיר על סרט זה) משחק לא מעט עם עדשת הפוקוס לא רק על מנת למקד את תשומת הלב של הצופים, אלא על מנת לייצר אווירה – הסרט נע בין העצב על כשלי הגוף ונוכחות המוות לבין הרצון של הגיבורים להתנהג בצורה חופשית כמו צעירים – תיאור התחושה הזו חשוב יותר מבניית עולם בו הדמויות מתנהגות באופן טבעי. אם היו ספקות באשר לאופיו של הסרט, מגיעה סצנה באמצע הסרט בה כל הדמויות (כולל כמה שכבר מתו) מתחילות לשיר בחללים שונים את "ארץ להד"ם" של נעמי שמר – ביצוע טוב עד מצמרר וכזה המאותת על הכוונה של הסרט לחרוג מן הריאליסטי לטובת הסימבולי – אלא שזו דוגמה קיצונית מאוד של היציאה מהדרך הנרטיבית המקובלת והסרט לא מכיל עוד רגעים המתקרבים לאופי של שבירה זו – מה שהופך את הסיקוונס בו מבוצע השיר למעט תלוש משאר הסרט, שכן למרות שהיו לבמאים כמה סצנות שהלכו לכיוון, הסרט לא ממש מגיע לממד סוריאליסטי אמיתי.

      מיתה טובה (יח"צ)
      משחק מופלא של הקאסט (צילום: יח"צ)

      אופי התסריט, הן מבחינת ההומור והן מבחינת האפקט הרגשי, בונה לא מעט על הבנת הקהל את העולם אשר הסרט יוצר, בין היתר עקב הוויתור על הריאליזם ושילוב הומור גם ברגעים האפלים ביותר. קהל אשר לא יזדהה רגשית עם אווירת הסרט עלול ללכת לאיבוד, אולם לסרט יש קלף חזק מאוד ביצירת הזדהות רגשית בזכות ההופעה של זאב רווח בתפקיד הראשי. רווח, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר שהיו פה, מגיע לשיאו כשחקן דווקא בשנותיו המאוחרות. אם בסרטיו הראשונים הוא נטה לא פעם להגזמה במשחק, בסרט זה ובסרטים אחרים בשנים האחרונות רווח מפגין משחק מאופק המאשר לקול העצום שלו לשלוט בסרט להקנות לדמות של יחזקאל אלמנטים של אב מנחם ושל אדם אשר הקהל חש היטב את כאבו. אין זה פלא כי רווח זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט הזה – די בהופעה שלו על מנת להפוך את הסרט לראוי לצפייה וכפי שכבר ציינתי, גם שאר השחקנים בסרט נותנים תצוגה שמוסיפה להם כבוד.

      ומה אתם חשבתם על "מיתה טובה"? ספרו לנו בפייסבוק