אחרי שהטלוויזיה האמריקאית הראתה לנו בדיוק מה בני המעמד הבינוני מוכנים לעשות כדי שלא לוותר על רמת החיים שהורגלו אליה, בסדרות כמו "העשב של השכן", ו"שובר שורות", היה זה רק עניין של זמן עד שגם התיאטרון יגיב לצרות העולם הראשון. עדנה מזי"א היא מחזאית, בימאית ויוצרת שמצטיינת במציאת הדופק הציבורי, כפי שהוכיחה בעבר עם "משחקים בחצר האחורית", ו"המורדים" למשל. אם יהיה נגע או פצע פעור בחברה הישראלית, מזי"א כבר תגיע לטפל בו בצורה כזו או אחרת. הפעם ב"הפושעים החדשים" היא נפנית למה שהוא כאמור, גרורות שנשלחו מקריסת מעמד הביניים העולמי, אל הנציגה היעני-מערבית באמצע המידל איסט. במקרה של "הפושעים החדשים", מאותתת לנו מזי"א שכולנו - לפחות פוקדי התיאטרון שיכולים לאפשר לעצמם לצרוך תרבות גבוהה שמשקפת את עצמה בדרך להיות חלק מאותם אנשי צווארון לבן שמכתימים אותו בקצת גליצ'ים מוסריים פה ושם.
"הפושעים החדשים" היא הצגה מבלבלת. אחרי שמנקים את השולחן מהחביבות והחום שמשדרת סנדרה שדה, מהעסיסיות של רבקה מיכאלי והכריזמה של רות אסרסאי לא ברור מה מצליח להתפספס בהצגה שנועדה לייצג עמדה פמיניסטית אבל מסתבכת ברגליים שלה עצמה. סיפור העלילה מוכר לנו גם אם הוא לא מוכר לנו - דורינה (סנדרה שדה המתוקה) היא עקרת בית בת 60, נשואה לאריה (אוהד שחר), מטופלת בשני ילדים גדולים ועצמאיים-רק-למחצה (יעל טל ומיכאל אלוני), ובאמא דמנטית (רבקה מיכאלי). כמו נשים רבות שמצאו עצמן בגיל הזה ובמסלול החיים הזה, גם דורינה כלואה במקום הנוח והמסרס של אשתו של, אמא של, הבת של. המשפחה העשירה לשעבר מוצאת עצמה גרה בנוחות בבית באוהאוס תל אביב שלא באמת שייך לה, לא גומרת את החודש, אבל מתקשה לוותר על האשליה. רק דורינה פקוחת העיניים מבינה את המצב לאשורו, ונאלצת לעשות "מה שצריך" כדי לשמור על החלום משברו.
דורינה נתקלת במקרה בנעמי (רות אסרסאי המרשימה והעוצמתית), סטודנטית שעוסקת בזנות כדי לממן את עצמה. נעמי שמזהה הזדמנות עסקית, מציעה לדורינה לפתוח את הראש והבית לרעיון של אירוח גברים באווירה אקסקלוסיבית. תוך מהלך דרמטי-קומי קצר, דורינה מסכימה לחיי מדאם, וגורלן של השתיים נקשר בעבותות גורל וכסף. מזי"א משתמשת בפמיניזם כדי לסדר ולהחליק מה שהוא מטבעו בעייתי להחלקה סוגיית הזנות. השיבוש, הסודות והשקרים, טיבם להתגלות בסופו של דבר, אבל נדמה שבעולם המסוכר של "הפושעים החדשים", אפילו זה מנוף לשחרור וההעצמה הנשית אליבא ד'מזי"א.
ההצגה פותרת באופן שטחי את המצוקה הכלכלית של כל הנוגעים לדבר, לכאורה על ידי מציאת נקודות החוזק והכישורים של הדמויות המודעות. הדמויות שאינן מודעות לסיטואציה שהשתנתה, נשארים כמו הסבתא הדמנטית בשלוות הבורים שלהם. אבל מה הם אותם כישורים, אלו שגורמים לדורינה למשל לפרוח ולהבשיל לכדי אישה של ממש, שאינה מרשה שיתנהגו אליה כאל ילדה יותר? אלו הכישורים העתיקים בעולם לפתוח את הרגליים או לנהל את אלו שעושות זאת. המטבע הסחיר של נשים נותר אותו דינר, רק שהפעם הוא נשאר אצלן ביד ולא אצל הגבר המסרסר.
מה שנעדר מ"הפושעים החדשים" הוא המחיר. לזנות יש מחיר, והוא מורכב יותר מתוחלת החיים הנמוכה של זונות, מהאלימות שהיא מנת חלקן, ומכל ההשלכות הלווייניות שיש לקריירה הזו. גם מיסוד הזנות היא עניין סבוך יותר משמוצג בתוכניית ההצגה על ידי מספר ציטוטים שלכאורה בונים קייס, אבל בעצם מייצרים זה מול זה מהלך לוגי לא הכרחי ומלא פרכות. העובדה שמזי"א מעבירה לידי הנשים את הבחירה-לכאורה, את האחריות-לכאורה, ואת ההשלכות-לכאורה היא לא מספיקה כדי לשכנע. גברים אינם תינוקות חסרי אונים שרק צריכים חזה חמים להשעין עליו ראש, והם עדיין סטטיסטית והלכה למעשה, אלו שמנהלים את העולם באספקטים הכלכליים, הבטחוניים והמעשיים שבו. לחתוך את כל פלח הקיום הזה כדי לטעון, מעשה "ליזיסטרטה", שלנשים ולעוצמת הוואגינה שלהן יש את הכוחות הנתונים כאן ועכשיו כדי להפוך את הקערה על פיה יש בזה משהו מיתמם, אולי אפילו לא אחראי. אין בזה כדי לומר שנקודת המוצא המוסרית של מזי"א באשר למיסוד הזנות, היא שגויה או לא ערכית, פשוט להצביע על כך שהעיסוק בו ב"הפושעים החדשים" הוא סטרילי ועולז מכדי להוות אבן בניין בבניית הטיעון העקרוני.
אז "הפושעים החדשים" נותרת הצגה חמודה ובעייתית. חמודה בזכות השחקנים המוצלחים, בזכות הרגעים הקומיים שמזי"א יודעת לעשות בהם שימוש, ובזכות הטקסטים הטבעיים והלא מתאמצים. אבל בסופו של עניין, זהו מחזה שנותר עיוור-מבחירה למורכבות, פשוט כיוון שבשביל להיפנות אליה, צריך לוותר על הכיף והקלילות, ובלי זה אין שלאגר, ובלי זה הקהל לא ינהר לתיאטרון. ובכן בלי זה, גם אין ל"הפושעים החדשים" שום דבר משמעותי מדי לומר.
"הפושעים החדשים" מציגה בתיאטרון הקאמרי
האם תצפו בהצגה? ספרו לנו בפייסבוק