בוא ילדון חמוד, אמא תוציא לך עין

לעתים אני מוצא הנאה צרופה בלדמיין איך היה מתעצב גזע האדם בעולם המערבי לו נולד טים ברטון כ-200 שנה קודם זמנו. לו רק הגורל שלו, החוב הקארמתי שלו, גלגול הנשמה שלו, כל מה שלא תרצו, היה פולט אותו ככה בתחילת המאה ה-19 ושולח כל מיני רוקמי אשליות כמו האחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן אל סופה של המאה ה-20, סביר להניח שישותו של האדם המודרני היתה מתערערת מיסודה. האניגמטיות המוטרפת של ברטון היתה מגדלת זן אנושי חרד ופסיכוטי, ואילו את האחים הגרמנים והשמנצ'יק הדני היינו מקצים מחמת סכריניות יתר (או נותנים להם פינה בתוכנית טלוויזיה של חני נחמיאס).

בין "סליפי הולו" לפרויקט הקולנועי הבא של ברטון מונח על המדף כרגע ספרון שכתב הגאון המקאברי לפני שלוש שנים, ושזכה השנה לתרגום עברי (איתן בר-נתן) בהוצאת הד-ארצי, בו הוא שוטח את עולמו הוויזואלי המסויט והקודר על דף. "מותו העגום של ילד-צדף וסיפורים אחרים", הכולל מלל חרוזי לצד רישומים של דימויים חזותיים, מציע אלטרנטיבה ברטונית לז'אנר אגדות הילדים, תוך עיקור טוטאלי של התום המצוי במקור המסורתי. שורה שלמה של אנטי-גיבורים מרתקים כמו ילד רובוט, ילדת אשפה, ילד כתם, ראש אבטיח ושאר מוטציות נהדרות כלולים בספר, וההיכרות איתם ועם יופיים הביזארי גורמת לך בסופו לרצות לחנוק את שלגיה ולבעוט את עמי ותמי בחזרה אל תהום הנשייה הספרותי.