רק לפני פחות משנתיים שי שטרן הצליח לרגש. זה קרה כשהוציא את ספר הביכורים שלו, "מיקי, אני מדברת אליך", רומן קסום ומרענן, שבו הצליח להוכיח שאפשר לגעת גם בנושאים רגישים ביותר בלי ליצור עלטה מוחלטת. סרטן, הומוסקסואליות ודיכאון בכל אלה שטרן טיפל גם ללא התעטפות במסכת הכבדו?ת והיגון, תכונות בולטות של לא מעט יוצרים מקומיים. על חולות הספרות הישראלית נבנה ארמון אסתטי, מלא הומור, מורכב ושונה כל כך בנוף.
ואז, כמה עצוב, הגיע "הכי נורמלי בעולם" - והארמון הזה התפורר.
הרומן השני של שטרן מגולל את סיפורו של מיקי, אלמן ירושלמי בן 36, אב לאורי בן השבע. שעות ספורות לאחר שבנו יחידו יצא לאוויר העולם, מתה מיכל, רעייתו של מיקי, כתוצאה מסיבוכים שנוצרו לאחר הלידה. שבע השנים הרעות עוברות בבדידות ובהסתגרות. מיקי מגדל את אורי כשהוא מלווה רק בחברי הילדות שלו גברי ורפי ומסרב בתוקף לשאוף כל פיסת אוויר של רומנטיקה. כל זאת, עד שגברי, שוטר במקצועו, מגיש לו הצעה מוזרה: לסייע בחקירה סמויה כנגד בכיר במס הכנסה. תפקידו של מיקי הוא להתלוות לקולגה אטרקטיבית של החשוד. כעת עליו להחליט האם הוא נענה להצעה, שעשויה להיות דלת הכניסה המחודשת שלו לעולם החברתי שבחוץ.
בסך הכול, "הכי נורמלי בעולם" הוא ספר קולח במשקל קל עד בינוני. יש בו דיאלוגים קלילים, תמהיל של שיגעון ושפיות, הומור ועצב. מדוע, אם כן, בסופו של דבר הוא ספר לא טוב, בלשון המעטה? פשוט משום שהפעם ניכרת בשטרן עצלות מחשבתית. הוא קיצר דרכים, לא בנה דמויות חדשות או נושאים אחרים ויצר חיקוי דהוי ואפור של המקור, כפי שקורה בכל כך הרבה ספרי וסרטי המשך. ההיתקלות במיקי, רפי וגברי, אותם הגיבורים של "מיקי, אני מדברת אליך", נותנת כבר בעמודים הראשונים תחושה של אגרוף בבטן, במיוחד למי שקרא את הספר הקודם ובמיוחד משום שהיה כל כך טוב. נקודת הפתיחה של שטרן הופכת לקשה בעשרות מונים מזו שהייתה מנת חלקו לו? רענן את הדמויות.
העניין הוא ששטרן בחר במנטרה הספורטיבית של "הרכב מנצח לא מחליפים". רק שבספרות צריך בהחלט להחליף, אם לא את הדמויות לפחות את הרקע, המיקום הגיאוגרפי, האווירה הכללית. סופרים לא מעטים השתמשו באלטר-אגו שליווה אותם לאורך יצירותיהם, אולם האטמוספירה שמסביבם השתנתה וכך גם התהליכים הפנימיים של גיבוריהם. מצער, אבל קשה להצביע על הבדל חיובי בין מיקי של הספר הראשון לזה של הספר השני. הדמות שלו הפכה ממורכבת לכאילו-מורכבת, הדיאלוגים שלו עם אושיות היסטוריות ירדו מדרגה מהזויים לכאילו-הזויים והחברים רפי וגברי כבר אינם דמויות-משנה אלא כאילו דמויות-משנה.
"כל המלאכים חזרו לתפקוד מלא חוץ ממך", אומר למיקי קול פנימי. המלאכים הם רפי וגברי, או בשמם הפיוטי "רפאל וגבריאל". הם צחורים כשלג, טובים מדי למיקי ולסביבה בכלל הם פשוט ניג'וס אחד ארוך ומתמשך. בספר הקודם גברי יצא מהארון ורפי חלה בסרטן והתמודד עם אקסית דיכאונית במיוחד. די היה בטלטלות הללו כדי ליצור מהם דמויות מלאות בעלות קונפליקט ומשמעות. הפעם, בשל חוסר יכולתם להביא ערך מוסף, רפי וגברי לא נראים הכי נורמליים בעולם, הם נראים הכי פ??רווה בעולם. לא זאת בלבד שאין בהם עוצמות שמרימות את העלילה, שניהם תמיד עוטים את פוזת "החבר הטוב" אנשים עם שריטות חביבות שלא מסוגלים להזיק. כל אחד רוצה סביבה כזו בעולם האמיתי, רק שב"הכי נורמלי בעולם" צריך קצת סערות ונדמה שבקטגוריה הזו שטרן התרוקן לחלוטין. השיטוח המוחלט של דמויות המשנה מסייע לו לברוח מקונפליקטים ועימותים חזיתיים גם במקומות שנראה שאפשר היה בקלות לייצר אותם. התוצאה היא עלילה אימפוטנטית ונטולת יכולת משמעותית להגיע לשיאים חדשים.
ייתכן ששטרן התכוון באמת ובתמים ליצור המשכיות ולעשות משהו שונה מ"מיקי, אני מדברת אליך". מצד שני, אולי רצה לרכוב על הגל ולהוציא מעין מהדורה שנייה עבור אלה שפספסו את ההייפ מספרו הקודם (ולאור הסיום הפתוח יחסית, עולה כעת חשש גדול ששטרן מתכוון לייצר טרילוגיה מהעסק הזה). בכל מקרה, המעשייה הירושלמית, שהיתה כל כך מקסימה בפעם שעברה, הפכה לסרט המשך טפל שאינו מחדש דבר. "ככה זה בירושלים", אומר מיקי, "האסון החדש תמיד משכיח את האסון הקודם, עד עולם, או עד שייחרב העולם. בירושלים לא פוסלים אופציות לאסונות. הכול כבר קרה. הכול יכול לקרות".
ובכן, מבחינתנו הכול באמת כבר קרה ואפשר להתקדם לאסון הבא. רק עדיף שלא יהיה של מיקי, רפי וגברי. אולי גם עדיף בשלב זה שלא יהיה בירושלים.
רוצים לקרוא את הפרק הראשון של "הכי נורמלי בעולם"? הנה זה כאן
שי שטרן / הכי נורמלי בעולם, הוצאת מודן, 293 עמודים
