פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על פריחה ועל מה שמתחת לפריחה

      מותר להיות גאים בפריחת התרבות הישראלית, אך מתחת לפני השטח מבעבעת חרדה פוליטית גדולה. נסים קלדרון חושב שהגיעה העת לערוך חשבון נפש ולהניח את האמנות לצד הפוליטיקה ולא במקומה

      על פריחה ועל מה שמתחת לפריחה
      צילום: דייב שחר, עריכה: אביתר חלימי

      כאשר בחרה רשת ג' ב"תרגיל בהתעוררות" כשיר השנה, זה היה רגע יפה לא רק לשלומי שבן. זה היה רגע יפה לכל מי שהתרבות הישראלית יקרה לו. השיר הוא מסע במרחבים של תרבות. הוא מעניק לנו את ההרגשה, ואת ההתרגשות, שיש בישראל יצירה מקורית מצוינת, שנפתחת אל עושר אמנותי שנצבר במשך דורות רבים. השיר הוא הוכחה מוחשית מאוד שהשטויות של "כוכב נולד" ו"דה וויס" הם קצף על פני המים, אבל בעומק המים של המוזיקה הישראלית יש חיים אמנותיים עשירים, וגם מצליחים. השיר של שבן הוא עיבוד יצירתי מאוד לשיר ידוע מאוד של בוב דילן, "A Hard Rain's A-Gonna Fall". והשיר של דילן עצמו מבוסס על בלדה אנגלית עתיקה (שאגב תורגמה נפלא על ידי אלתרמן בשם "אדוארד אדוארד"). כך הזכיר לנו שבן כמה הרבה השיגה התרבות העברית מתוך מגע פתוח עם תרבויות העולם - גם בגרנדה של שנת 1000 וגם בתל אביב של שנת 2014. אבל שבן השיג את היצירתיות של השיר לא רק מתוך שהתחבר אל מקורות בתרבות העולם. כאשר הוא הביא אל הדיאלוג שבשיר את חוה אלברשטיין, הוא לא היסס להציב מול עצמו בשיר נוכחות נשית מלאת כוח, וכך הוא התחבר אל מקור התרבות הישראלית. הוא חלק כבוד למוזיקאית ישראלית ותיקה, מנוסה, עיקשת, שכבר חמישים שנה (היא התחילה לשיר בפני קהל בשנת 1964) הולכת ומעשירה את יצירתה ואת קולה, את האופק התרבותי שלה ושלנו.

      נסים קלדרון (ברני ארדוב)
      נסים קלדרון (צילום: ברני ארדוב)

      הרשימה הזאת איננה רשימה על שלומי שבן. הבאתי אותו רק כדוגמה לפריחה תרבותית גדולה שמתקיימת בכל מרחביה של התרבות הישראלית בשנים האחרונות. ולא רק ביצירות שמצליחות להביא אליהן קהל גדול. אם להישאר במוזיקה, הרי בשנים האחרונות קיבלנו יצירות רעננות ועמוקות מברי סחרוף ורע מוכיח, מיהודה פוליקר והבילויים, מדודו טסה וערן צור; אבל קיבלנו גם יצירתיות מרתקת מאמנים שלא הגיעו אל קהל רחב - מדויד פרץ, מרות דולרס וויס, ממורין נהדר, מאפרת בן צור, מנינט, שהוציאה אלבום מעולה שרק מעטים קנו אותו. ואני בוודאי חוטא כשאני מזכיר את אלה ולא רבים אחרים.

      המוזיקה היא רק תחום אחד מרבים. אפשר בקלות לעבור אל ספרות. שנה שבה יוצא רומן ענק בכמות וענק באיכות כמו "קו המלח" של יובל שמעוני, ושנה שבה יוצא ספר שירה שמטלטל את מסורת השירה הישראלית, כמו "בצע" של תהל פרוש – היא שנה של פריחה ספרותית. ושוב, קל לצרף כאן סופרים שחידשו והתחדשו בספרים שהוציאו בשנים האחרונות, בין שהם ידועים מאוד ובין שהם ידועים למעטים, בין שהם ותיקים ובין שהם צעירים: עמוס עוז ואליס ביאלסקי, דויד גרוסמן ודליה ביטאולין-שרמן, אורי ברנשטיין ותנחום אבגר, דורית רביניאן ועמיחי שלו. ושוב אני בודאי פוסח על רבים וטובים. בכל אחד מן הספרים שמניתי יש צלילת עומק כמו זו שיש ב"תרגיל בהתעוררות". גם אם יש משבר קשה בהוצאות הספרים ובמכירת הספרים, יש בישראל היום שפע ספרותי איכותי. וגם בעולם יודעים על כך. מלבד ספר התנ"ך, מעולם לא תורגמה ספרות עברית לשפות אחרות בהקף רחב כפי שהיא מתורגמת היום.

      דויד פרץ (באדיבות המצולמים)

      וכך בקולנוע הישראלי (וגם בזה שנוצר לטלוויזיה. רק דוגמה אחת: "פלפלים צהובים") .וכך במחול הישראלי. וכך בציור ובפיסול ובאמנות הווידאו. אפשר לשמוח בפריחה הזאת. אפשר להתעשר ממנה. מותר אפילו להיות גאים בה. אבל. ויש כאן אבל לא קל. מתחת לפני השטח של האנרגיה היצירתית הזאת שמתפרצת בתרבות הישראלית, לא קשה להבחין בחרדה פוליטית גדולה. יש אמנים לא מעטים שכותבים ושרים על החרדה במפורש ("האופק מפויח, הכל חוזר אדום יותר באלונקות ובפרחים" שר שבן ב"תרגיל בהתעוררות"), ויש רבים אחרים שלא עוסקים בה כלל. החרדה היא כמו זעזוע בעומק האדמה שעליה הולכים כולנו, זעזוע שרבים יודעים שיכול להביא עלינו רעידת אדמה קטלנית, בין שמדברים על רעידת האדמה ובין שמדברים בקדחתנות על דברים אחרים. ואנחנו לא המקום הראשון בעולם שבו חרדה פוליטית עמוקה מאוד גורמת לאמנים להיות יצירתיים מאוד.

      יש אצלנו, כמו אצל אחרים בתקופות אחרות, הרבה עשייה אמנותית שבאה במקום עשייה פוליטית. האם אני קורא לאמנים ישראלים לכתוב אמנות פוליטית יותר? בשום אופן לא. יכתוב כל אחד את אשר על ליבו. האם אני קורא לאמנים שאש היצירה בוערת בהם לנטוש אותה וללכת לפוליטיקה? לא, בהחלט לא. אבל יעשה ישראלי חשבון נפש מפוכח וישאל את עצמו, אולי הוא בין אלה שלא נועדו לאמנות, ומוטב לו להשקיע את כוחותיו בפוליטיקה שמתחת לפריחה האמנותית. מדכא שם, בפוליטיקה הישראלית. אפור שם. חסר-תקווה שם. מאובן שם. ואחרי המלחמה הכושלת והברוטלית בעזה - כושלת וברוטלית בשני הצדדים - נעשתה הפוליטיקה הישראלית אלימה יותר (וגם אלימה כלפי אמנים). מאוד לא קל בפוליטיקה הישראלית. אבל האם קל לכתוב שיר עמוק? האם קל לביים סרט עמוק? אמנות לצד פוליטיקה היא מצב בריא. אמנות במקום פוליטיקה היא מצב חולה.

      "התעוררות": השיר הכי חשוב של תשע"ד