מעבר למילים וללא מילים
הספר "סוס אחד נכנס לבר" הפך אותי למשך שלוש שעות שבויה באולם באזור התעשיה בנתניה עם סטנדאפיסט בשם דובלה שמספר בדיחות, ז'אנר שלא אהוב עלי במיוחד ועם קהל שרוצה רק דבר אחד לצחוק ורצוי על מי ששונאים אותו ובזים לו. אתי בקהל הזה יש שני אנשים שאתם אני יוצרת קשר: המספר שהוא שופט בדימוס והיה חבר ילדות של דובלה, ואשה נמוכת קומה, אולי גם מאותגרת בדרכים אחרות ובגלל המראה שלה וצורת הדיבור שלה, היא הופכת מיד מוקד להתעללות של הסטנדאפיסט לקול צחוקו של הקהל.
זה המצב וזו התמונה וכמו השופט, גם אני מחפשת את פתח היציאה, לא זה המקום שהייתי רוצה להיות בו שלוש מאות עמודים, לא עם הקהל הזה ולא עם הבדיחות הללו.
אבל לאט לאט כמו השופט גם אני נשבית, לרגע נסחפת עם הקהל וצוחקת מהבדיחות, לרגע מזדעזעת מהוולגריות שלהן ושל שומעיהן, מהגזענות והאלימות, וכשלאט לאט נוצרת הבנה בין השופט ,הסטנדאפיסט והאשה הנמוכה גם אני שותפה להבנה הזאת.
זה קורה כשהסטנדאפיסט עובר מהצחקות לזכרונות ומספר על חייו ובעיקר על היום שבו נקרא באמצע מחנה גדנ"ע להגיע ללוויה ולא היה ברור לו לוויה של מי של אביו או של אמו. בשלב זה אני יוצאת מהאולם בנתניה אל המציאות ומגלה שמה שקורה בה לא שונה מהותית ממה שקורה באולם, כאילו אותו קהל אלים ואכזר מסתובב ברחובות הילדות, מחפש קורבן להתעללות ומוצא את דובלה, ולא רק אותו. כמו באולם ישנם גם שם המתעללים (חבורת הילדים), ישנם הקורבנות (דובלה הסטנדאפיסט, הילדה הנמוכה) וישנם אלה ששותקים ומקווים שהמתקפה לא תגיע אליהם (השופט בילדותו). האחרים בספר הזה, אם זה באולם הסגור או במציאות הפתוחה, הם, כפי שאמר סרטר, הגיהינום.
אבל מכאן, מהגיהינום הזה, מתחיל המסע לגילוי משהו אחר. כשדובלה הסטנדאפיסט, שהוא עכשיו כבר בן חמישים ושבע, מצלצל אל חברו השופט לאחר כל כך הרבה שנים שלא התראו זה עם זה ומבקש ממנו לבוא להופעה שלו, מרגיש השופט כאילו: "נפתחה איזו תהום מזמינה, איזה איתות שקשה לי לשים עליו את האצבע, מישהו מתוכו קורא לי", וזה הנושא של הספר, כפי שלאט לאט הולך ומתגלה, לא הסטנדאפ, גם לא השנאה והרוע, אלא הרגע שבו מישהו קורא ומישהו אחר שומע. מישהו מדבר ומישהו אחר רואה אותו, ומעבר למלים וללא מלים מבחין בזהות המיוחדת, החד פעמית שלו.
זה קורה באולם כשהאשה הנמוכה, זאת שלפני רגע הסטנדאפיסט לעג לה והשפיל אותה, מזכירה לו איך שאל אותה פעם: "למה את בוכה?" והיא אמרה: "כי הרביצו לי", והוא שאל: "למה הרביצו לך?" והיא ענתה: "שאני לא גודלת" והמשיכה וסיפרה: "ואתה באת מאחורי הבית... ואמרת שאני מיוחדת במינה ושאם אני בוכה בגללם אז אתה רואה את זה הפוך, זה כאילו שאני צוחקת בגללי". זה קורה גם כשהמספר, השופט, נזכר באותו רגע שבו קראו לחברו לעזוב את המחנה כדי לנסוע ללווית אחד מהוריו ובתוך הזיכרון משנה את אותו אירוע, מתקן אותו ובמקום להתעלם מחברו כפי שעשה אז, הוא ניגש אליו ומנחם אותו ושואל אותו: "לאן לוקחים אותך?". זה קורה גם כשמעט הצופים שנשארו לקראת הסוף באולם, מבקשים מהבדרן לוותר על הבדיחות ולהמשיך ולספר את הסיפור שלו. הם מוכנים לשמוע.
בשלב הזה, לקראת הסוף, כשהמספר מגיע לסיפור של מסע הלוויה, גם הבדיחות שינו את אופיין ותפקידן: מפקדי מחנה הגדנ"ע צריכים להוביל את הילד ללוויה בירושלים, הם מפילים את המשימה על אחד הנהגים והנהג מתווכח ומתקומם: "אני רק עד באר שבע לוקח אותו", וגם מזהיר שאם לא יבואו לקחת את הילד בבאר שבע הוא ישאיר אותו באבדות. הם נוסעים, שני אנשים זרים, שותקים, הילד הנבוך והשקוע בצערו והנהג העוין. אבל לאחר כמה זמן מציע הנהג לספר בדיחה: "תראה ילד, אין לך ראש לצחוק אבל אם בכל זאת בא לך קצת זה יכול לעשות לך טוב". הוא גם מספר לו שהשתתף בתחרות כלל צה"לית לבדיחות שבה ייצג את הפיקוד. בדיחות זה לא הדבר המתאים לספר לילד שנוסע ללוויה של אחד מהוריו, גם סוג הבדיחות לא מתאים ודווקא משום כך המחווה הזאת כל כך נוגעת ללב, דווקא בגלל שהניסיון הזה לעזור נעשה בכלים כל כך לא מתאימים ודווקא משום שהם לא מתאימים. הניסיון הזה נוגע עוד יותר כשמתגלה בסופו של דבר שאף פעם לא היתה תחרות של בדיחות, את התחרות הזו בדה הנהג מלבו: "סתם המציא בשבילי, נהגוס תחמן, רצה לרפד לי קצת", כפי שאומר הסטנדאפיסט.
בשלבים הללו של הסיפור, כשהאולם כבר כמעט התרוקן, מסתבר שהספר הזה לא היה ספר על רוע, גזענות ואלימות. זה היה ספר על תגלית גדולה והיא שהבן אדם, בן האנוש, קיים גם בתוך האלימות והרוע ואפשר להביט בו ולראות אותו, ואם הוא כבר התרחק וגם אם מת אפשר לחזור ולדמיין אותו ולגלות אותו מחדש. זה מה שלומדים גיבורי הספר הזה, וזה מה שמלמדת כל ספרות גדולה וזה אומר שלא בהופעת סטנדאפ ביליתי שלוש שעות של קריאה אלא בתוך ספרות כזאת.
פרופסור נורית גרץ מכהנת ראש החוג לתרבות, הפקה ויצירה במכללת ספיר.
ב-2009 זכתה בפרס ברנר לספרות על ספרה "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן".
