פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הקופסונים" הוא סרט האנימציה לילדים הטוב של השנה

      כוכבי "הקופסונים" הם דמויות חמודות, מצחיקות ושובות לב שלא נראו כאילו הן נוצרו במעבדה לייצור צעצועים. תוסיפו לזה גרגורים שובי לב ותקבלו סרט אנימציה חמוד

      "הקופסונים" הוא סרט האנימציה לילדים הטוב של השנה

      עולם האנימציה במערבולת. מעמדה של פיקסאר דעך בשנים האחרונות; ואולפני אארדמן, יוצרי "וולאס וגרומיט", התגלו כרחוקים משלמות; ג'יבלי, אולפן האנימציה היפני המופלא של הייאו מיאזאקי, עומד בפני סגירה. ייתכן שכיום נשאר רק אולפן אנימציה אחד שאפשר עדיין לקרוא לו קסום וייחודי: "לייקה". מ"לייקה" הגיעו עד היום שלושה סרטים בלבד: "קורליין ודלת הקסמים" ו"פארנורמן" היו הראשונים ושניהם היו מצוינים; עכשיו כשמגיע השלישי - "הקופסונים" – וגם הוא לא נופל מההישגים הקודמים של האולפן, אפשר כבר להכריז: זה לא מקרי. אנשי "לייקה" פשוט ממש טובים במה שהם עושים.

      מה שהם עושים הוא דבר שכמעט אף אחד אחר כבר לא עושה: סרטים באנימציית עצירת-תנועה, סטופ-מושן. בניית בובות והזזתן מילימטרים ספורים בכל פעם, וצילום של כל תמונה בסרט בנפרד. אבל אם אנימציית עצירת-תנועה מזכירה לכם בעיקר הנפשת פלסטלינה זולה, תשכחו ממה שחשבתם שידעתם על הסוג הזה של הנפשה. "לייקה" עושה עצירת-תנועה ברמה חסרת תקדים. הדמויות ב"הקופסונים", הסרט החדש שלהם, נעות וקופצות, חיות ונושמות בכזאת חופשיות שאם לא היו אומרים לכם, בוודאי לא הייתם חושדים שזה לא סרט אנימציה ממוחשבת כמו רובם המוחלט של סרטי הילדים שיוצאים בימינו – רק מושקע ומפורט הרבה יותר מרובם.

      הדבר האחר שמאפיין את "לייקה" הוא חיבה לצד האפל. "קורליין" ו"פארנורמן" – היו תלויים על הגבול שבין סרטי ילדים לסרטי אימה: שניהם היו מעשיות מקסימות אבל גם מפחידות, עם רגעים שהיו עלולים לגרום גם למבוגרים בקהל לשקשק טיפה בכיסא. "הקופסונים" הוא סרט קליל יותר, הוא לא מנסה מפורשות להפחיד, אבל גם הוא כולל רגעי מתח וסכנות מאיימות יותר מסרט הילדים הממוצע, וכולל מראות גרוטסקיים (זה מזעזע, מה שאלרגיה לחלב עושה לגוף). הקופסונים עצמם הם יצורים חמודים ונהדרים, וילדים מתמוגגים מכל רגע איתם – אבל למעשה, הסרט מבלה פחות זמן בחברתם מאשר עם האיש הרע, סנאצ'ר, מעין מפלץ עם שיניים שנראות כמו בית קברות אחרי רעידת אדמה. בקיצור, צאצאים בגיל הרך עדיף להשאיר עם דיסני, ולקחת לסרט ילדים טיפה יותר גדולים.

      הקופסונים (יח"צ)
      זה רק נראה מפחיד. אולי (צילום: יח"צ)

      הקופסונים הנ"ל, "טרולי הקופסאות" במקור, הם יצורים חביבים מאוד שחיים במנהרות ומחילות, ומבלים את כל חייהם בתוך הקופסה שאותה הם לובשים ולוקחים לכל מקום, כמו שיריון של צב. מעליהם נמצאת עירם של בני האדם, צ'יזברידג' ("גבינתיים" בתרגום לעברית). בני האדם שבעיר מפחדים, אלא מה, מהיצורים שמתחת לרצפה, ומספרים עליהם סיפורי זוועה. סנאצ'ר, חובש הכובע האדום, מנסה לנצל את הפחד הזה לטובתו, והופך עצמו למדביר הקופסונים העירוני. בקרב הקופסונים יש גם ילד אחד שהגיע מעולם בני האדם, לבוש בקופסת ביצים ומאמין שהוא עצמו קופסון. מפגש עם ילדה מהעולם שמעל – בתו של ראש העיר – גורם לילד להתעמת עם האמת על עצמו, ולהילחם על חייהם של הקופסונים הנותרים.

      הסיפור והתפתחויותיו לא מפתיעים במיוחד, אבל הוא מבוצע בכמויות גדולות של חן. העולם של הסרט, מלשכת ראש העיר האובססיבי לגבינות ועד מרתפי הביוב, עשיר בפרטים וחי; עושי-דברו של הנבל, אלה שבדרך כלל קיימים רק כדי שיהיה למי להגיד "אני מוקף בחובבנים!", הם דמויות משעשעות אחת אחת; וכמובן, הגדולים מכולם הם הקופסונים עצמם, שמדברים בגרגורי ג'יבריש. אלה דמויות חמודות, מצחיקות ושובות לב שלא נראו כאילו הן נוצרו במעבדה לייצור צעצועים למקדונלד'ס (ע"ע: מיניונים).

      הקופסונים (יח"צ)
      אלרגים ללקטוז? (צילום: יח"צ)

      למרבה האכזבה, הסרט מוצג בעברית בלבד. עבודת הדיבוב מוצלחת בהחלט בדרך כלל, אבל כרגיל, היא לא יכולה לתפוס את כל הדקויות שבשפת המקור. המשמעות של שמותיהם של הקופסונים תחלוף לגמרי מעל לראש של הצופים הצעירים: כל קופסון נקרא על שם התווית והציור שעל הקופסה שלו – לכן בינהם יש דמויות בשם "דגים", "ביצים" ו"נעל". אבל המילים האלה לא תורגמו לעברית, והקופסונים נשארו עם שמות תמוהים כמו "פיש" ו"שו".

      כמו כל סרט חינוכי טוב, הסרט כולל מסרים חיוביים של קבלת השונה ("האחר הוא אני"?) – אבל בתוך זה, נראה שיש מסר אחר שהסרט פספס. בגבינתיים יש חלוקה מעמדית מאוד ברורה: בעלי הכובעים הלבנים הם העשירים, החשובים, המשפיעים והמחליטים; כל יתר האנשים, בני המעמדות הנמוכים – חשובים פחות. אנשי הכובע הלבן, כמו בחיים, מנותקים לחלוטין מהעם, וחוסר האכפתיות שלהם – העובדה שהם זוללים וסובאים בגבינותיהם בזמן שהעיר מתפוררת – מוצגת באופן מוקצן עד גיחוך. אלא מה – הסרט לא מגיע אף פעם לנקודה שבה הוא אומר שיש משהו פגום במצב הזה. למעשה, האדם היחיד בסרט שלא מרוצה מהחלוקה המעמדית ומנסה להתקדם בסולם הוא סנאצ'ר, האיש הרע. מבחינת הסרט, אם הוא יובס והאנשים ילמדו לחיות בשלום עם הקופסונים, הכל יבוא על מקומו בשלום – גם אם זה אותו השלום שבו ראש העיר וחבריו ימשיכו לקנות גבינות בכספי הציבור שנועדו לבניית בתי חולים.

      כמובן, קשקושים על מסרים חינוכיים מטרידים בדרך כלל רק מבוגרים, והמסרים החיוביים ב"הקופסונים" הם טובים ורבים מכדי שהחור הזה במוסריות של הסרט יעיב על ההנאה. "הקופסונים" הוא חמוד, ייחודי, הישג מדהים של אנימציה, והוא סרט האנימציה לילדים הטוב ביותר שהוצג בארץ השנה עד כה.

      ומה אתם חשבתם על "הקופסונים"? ספרו לנו בפייסבוק