פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רוחות": מחזה אנכרוניסטי שעדיין מצליח לחדור מתחת לעור בזכות שחקניו

      כדי ש"רוחות" - המחזה השערורייתי-לזמנו של הנריק איבסן - יצליח לשמור משהו מרוח טרגדיית הגורל שלו, דרוש היה עיבוד שמטה את כובד המשקל. הבחירה להישען על שחקני ההצגה מוכיחה עצמה

      רוחות (יח"צ , מעיין קאופמן)
      תום חגי ושירי גולן מתוך "רוחות" (צילום: מעיין קאופמן)

      במאה ה-19 המחזה "רוחות" של הנריק איבסן, עורר שערורייה אמיתית בנורבגיה ובהמשך באירופה הפוריטנית בכלל. המחזאי והמחזה הואשמו בריקבון מוסרי, נוכלות, גועל וביזיון. כל זאת כיוון שאיבסן בחר לספר סיפור משפחתי שהכיל בתוכו בגידה והתעללות של בעל (שנפטר בינתיים) באישתו שהביאו למחלת מין שעברה אל הילוד וקיננה בתוכו כמו הד מן העבר המשפחתי. היום, כאשר בכל פרק נתון של טלנובלה יש פי שניים דרמות, סכסוכים, סודות ושקרים, נדמה שקשה להתרגש מסיפור בנאלי שכזה. אבל איבסן היה סוג של פמיניסט שהקדים את זמנו, והסיפור שהוא בחר לספר יושב בבסיס הקאנון של התיאטרון כמחזה עשוי היטב, ליניארי ונטול פגמים מבניים, שהבריק באופן כזה שיש לחזור אליו מפעם לפעם כאל סבא רבא ולנוד לו בידידותיות.

      עידו ריקלין שבחר לחזור אל אותן רוחות עבר איבסניות, עשה את ההחלטה הנכונה – לנער את קורי העכביש מעל לקלאסיקה, ולתת למחזה לנשום את אוויר המאה ה-21. וכך אותה הלנה אלוינג (שירי גולן), אלמנתו הגאה של הקפטן העשיר, הופכת תחת ידיו של ריקלין לאישה מרשימה, חזקה ונטולת הגוון ההיסטרי שהיה לה במקור. הכומר מנדרינג (אמיר קריאף), מתרחב מתפקיד איש הדת הנוקשה והאטום, לכדי בריה מבולבלת בעלת סוד הומוארוטי שמנע ממנה לראות, שאותו אלוינג מנוח היה למעשה גבר אגוצנטרי ומתעלל. דמותו של אוסוולד (תום חגי), הבן הצעיר והרגיש, החולה בעגבת שלא באשמתו, עוצב לכדי צעיר כריזמטי ומלא פוטנציאל מבוזבז. ורגינה, (ענבר דנון), המשרתת השואפת לקדם עצמה בסולם החברתי דרך השתדכות למעלה מרמתה, היא מעין צעירת פריפריה שאפתנית העובדת כעוזרתה האישית של הלנה ומחכה להזדמנות לברוח מהקאסטה הנמוכה שנולדה אליה. עוד סוגר את רשימת הדמויות שעברו מודרניזציה, יאקוב (ניר מנקי), אביה של רגינה, איש גס ופשוט, שבעיבודו של ריקלין הופך למעין קבלן בניין.

      רוחות (יח"צ , מעיין קאופמן)
      ניר מנקי ואמיר קריאף מתוך "רוחות" (צילום: מעיין קאופמן)

      אז הדמויות עברו דרך מכונת הזמן שתי מאות קדימה מהמקור בו נוצרו, והשערוריות שעוררו, אבל החשש הוא שהסיפור המיסטי-גנטי לא מחזיק את המשקל שהיה לו במקור, כיוון שמה כבר הביג דיל? קצת אנטיביוטיקה והכל עובר. והדגש, צריך לעבור, וגם מצליח במידה מסוימת אם כי לא עד הסוף, לעבור אל סיפור הרוחות בבחינת אבות אכלו בוסר. אוסוולד נענש על חטאי אביו, בה במידה שאמו נענשת, שניהם קורבנות של אדם שכבר לא נמצא כדי לשאת בעול מעשיו.

      ההשתעשעות עם המשרתת רגינה (במקור, בעיבודו של ריקלין היא עוזרת אישית), היא חזרה לא מודעת על תבנית האב; כאן נוסף על כך חטא גילוי העריות. איבסן רצה להדגיש את המחיר המיתולוגי בממדיו, ריקלין מבקש להדגיש את התמודדות האדם, וזו בחירה טובה ואינטליגנטית.

      גם כאשר העיבוד המודרני לא מצליח לכסות את כל תחומי האימה הקיומית שאיבסן גולל במחזה המקורי, העברת המשקל אל האופן בו נפש האדם מתעצבת סביב מצוקותיה עושה חסד עם "רוחות". ריקלין בתבונה נותן מקום לשחקנים החזקים יותר מאשר לעלילה הנחלשת, וכך למשל שירי גולן מבריקה בעיצוב תפקידה – היא הלנה גאה, ליברלית, בעלת עמוד שדרה מוסרי מרשים ומוח חריף. ריקלין נותן לה את הבמה לתפוס את ההובלה, וגולן מסתערת על ההזדמנות וממלאת את דמותה עד קצותיה. גם אמיר קריאף ככומר מנדרס, הצלע השמרנית של המחזה, נציג הפוריטניות, מעצב דמות נהדרת; נוגעת ללב בפגיעות שלה, מעוררת חמלה במיניות המוכחשת שלה. זהו תפקיד כפוי טובה בעיצובו המקורי, כלי שימושי להארת שאר הדמויות והמסרים האיבסניים, וקריאף מצליח לעשות ממנו מטעמים. עוד מתבלט לטובה תום חגי בגילום אוסוולד כצעיר מיוסר וכריזמטי, כואב את גורלו המר, עיקש ואמיץ.

      "רוחות" בעיבוד הנוכחי כלואה עדיין בעלילה אנכרוניסטית שאין איך להעביר דרך שתי מאות מבלי לקצץ את כנפיה. בתוך הסד הזה, היא עדיין מצליחה לעשות הרבה יותר מרוב הצגות התיאטרון המציגות כיום – היא עמוקה, נוגעת ללב וחודרת מתחת לעור.

      האם תלכו לצפות ב"רוחות" של תיאטרון באר שבע? ספרו לנו בפייסבוק