נושאים חמים

"הכל במערכת החינוך הישראלית נובע מפחד"

הסרט התיעודי "זו הארץ שלי", שמוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה, בוחן איך מערכות החינוך הישראלית והפלסטינית מתייחסות להיסטוריה של שני הלאומים. הבמאית תמרה ארדה שוחחה עם וואלה! תרבות על חינוך שלאו דווקא מתחיל מהבית

"הכל במערכת החינוך הישראלית נובע מפחד"

"לא באתי עם אג'נדה לעשות סרט שתצא ממנו ותגיד: אלה הרעים ואלה הטובים. ממש לא. האג'נדה היתה לגרום לכולם לחשוב מה אפשר לשנות, עד כמה יש כוח וחשיבות לחינוך, ועד כמה היום במקום להשתמש בחינוך ככלי שיכול לשנות, אנחנו משתמשים בחינוך ככלי שמקבע", אומרת הבמאית תמרה ארדה, יוצרת הסרט התיעודי "זו הארץ שלי" (This Is My Land), הבוחן כיצד מערכות החינוך הישראליות והפלסטיניות מלמדות על ההיסטוריה ועל הסכסוך של שני הלאומים.

סרטים על מערכות חינוך של צד אחד כבר צולמו בעבר. כוחו של סרט זה הוא בבחינת מערכות חינוך של שני הצדדים, בהעמדת שני הנרטיבים המנוגדים זה מול זה. במשך שנה עקבה תמרה אחרי מורים פלסטינים וישראלים ברמאללה, חיפה, נווה שלום, שכם, בהתנחלות איתמר ובכפר הפלסטיני בילעין. דרך דיונים עם תלמידים ותכתיבים שהמערכת כופה על מורים, הסרט בוחן את השפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על הדורות הבאים. לתחושת כותב שורות אלה, הסרט מרתק, חשוב ופוקח עיניים. תמרה ארדה הצליחה במשימה לא פשוטה בכלל – לשמור על מידה ראויה של הוגנות מבלי להסתיר את העובדה שגדלה בישראל (לפני שש שנים עברה לגור בצרפת) ומבלי להשתיק את מה שאכזב אותה כאן.

הסרט הופק על ידי החברה הצרפתית Iliade & films והוא מומן מקרן הקולנוע הצרפתית, ערוץ פראנס 3 וקרן גרמנית התומכת בקולנוע. תמרה לא גייסה כסף מישראל, ומסבירה מדוע: "זה סרט שמדבר על שני הצדדים, אז נראה לי לא נכון לקחת כסף רק מצד אחד. רציתי לשמור על נייטרליות". באופן לא מפתיע, נושא הסרט עורר עניין בפסטיבלים ברחבי העולם. אחרי שכבר הוקרן בפסטיבל הסרטים של טורונטו, ולפני הקרנות בפסטיבלים בקנדה, גרמניה, צרפת, סינגפור והונג קונג, מתארחת תמרה בימים אלה בארץ כאורחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. סרטה יוקרן בפסטיבל ביום שישי (ה-17 בחודש) ב-10:00.

הבמאית תמרה ארדה (יח"צ , צילום: ראובן כהן, יח"צ)
רק בצבא גילתה על קיומם של הפלסטינים. תמרה ארדה, במאית הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" (צילום: ראובן כהן, יח"צ)

תמרה ארדה, בת 32, נולדה וגדלה בתל אביב. בתחילת הסרט אומרת ארדה: "כשהייתי בבית ספר, לא היו לי ספקות או שאלות כלשהן על ההיסטוריה הלאומית אותה לימדו אותי. הייתי פטריוטית, רציתי לשרת בצבא, לא ידעתי שום דבר על ההיסטוריה הפלסטינית או על הכיבוש. רק במהלך השירות הצבאי שלי התחלתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות".

- אז עד הצבא, "אין עם פלסטיני" בתודעתך? מה שינה את זה?

"בזמן הצבא גיליתי שהצד האחר הזה קיים. עד כמה שזה נשמע ציני, שאנחנו צריכים להיות בצבא בשביל לגלות שיש שם אנשים מעבר לחומות האלה. שירתתי בצבא בתקופת האינתיפאדה השנייה, שהיתה מאוד טעונה. הייתי במודיעין, ראיתי איך ההחלטות נלקחות, וזה התחיל לעורר אצלי שאלות ותהיות. היו כל מיני דברים שלא בהכרח הסכמתי איתם ולא בהכרח הזדהיתי איתם. זו היתה הפעם הראשונה שלא קיבלתי את הכל כמובן מאליו. התעוררה בי סקרנות לגלות איך הצד השני רואה את הדברים".

הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" של הבמאית תמרה ארדה (יח"צ)
"הכי חשוב ללמד את הילדים לשאול שאלות ולהטיל ספקות בכל דבר". מתוך הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" (צילום: יח"צ)

ארדה סיימה תואר ראשון בתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. "אבל די מהר כבר שם הבנתי שמה שמעניין אותי זה לעשות סרטים", היא אומרת. לפני כ-6 שנים עברה לצרפת, שם עשתה את התואר השני שלה בקולנוע בבית הספר הבין תחומי Le Fresnoy. "אבא שלי, שנפטר כשהייתי בת שנה, היה צרפתי, ולכן יש לי דרכון צרפתי, ויש לי קצת משפחה שם". היא הכירה בן זוג צרפתי ונישאה לו. בצרפת יצרה סרטים תיעודיים ועלילתיים, שהציגו בפסטיבלים שונים.

- הסרט מזכיר שוב שישנה בורות אדירה בקרב פלסטינים רבים על הישראלים, ובקרב ישראלים רבים על הפלסטינים, ומתוך אי הידיעה נובעות חרדות.

"כל המערכות, משני הצדדים, עושות כל מה שאפשר כדי למנוע את ההיכרות הזאת עם הצד האחר, כי יש המון המון פחד. אפשר בקלות להבין מאיפה מגיעה החרדה הזאת. אני חושבת שהתרופה הכי טובה לפחד זה לראות אותו, לפגוש אותו ולהתעמת איתו. ולא רק לנסות להבין כל הזמן למה אנחנו מפחדים, להצדיק את זה שאנחנו מפחדים, ולהגיד לעצמנו שזה בסדר שאנחנו מפחדים. לצערי היום יש יותר ויותר חומות, ועם כמה שיש את האינטרנט ואת המידע שהוא הרבה יותר נגיש, רואים שיש כאן מאמץ אדיר שהמידע לא יהיה באמת נגיש".

הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" של הבמאית תמרה ארדה (יח"צ)
"כל הספרים של משרד החינוך הפלסטיני עוברים פיקוח של האיחוד האירופי, ולכן ההסתה לא יכולה להיות קיימת בזה". מתוך הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" (צילום: יח"צ)

- אילו תובנות עלו במהלך המחקר על הדרך בה מערכות החינוך הישראליות והפלסטיניות מלמדות על הסכסוך ועל ההיסטוריה של שני הצדדים?

"למדתי שהשיעור הכי חשוב שאפשר לתת לילדים כאן או שם זה לאו דווקא ללמד אותם פרט כזה או פרט אחר, עוד עובדה או עוד טֶבָח, אלא בעיקר ללמד אותם לשאול שאלות ולהטיל ספקות בכל דבר. וגם למדתי על הכוח שיכול להיות לאנשים שמנסים אחרת. הבחירה שלי היתה במורים שבדרכם מנסים לעשות קצת אחרת, גם אם אני לא מסכימה לדעות מסוימות. למדתי עד כמה השפעה יכולה להיות לזה על הילדים, עד כמה ילדים באופן טבעי כן פתוחים לזה. ומצד שני, למדתי בכמה חומות ומכשולים הם נתקלים במערכות, בחברה ובהורים מסביב. היה בזה משהו מעודד, ועם זאת תחושה שאנחנו מערימים עוד ועוד מכשולים על הדבר הזה".

תמרה משתפת את הצופים בסרט בכך שמשרד החינוך לא אישר לה בקשות ריאיון עם לפחות שישה מורים, וטוענת כי הסיבה לכך היא דעותיהם הפוליטיות של אותם מורים. "הייתי צריכה לשלוח למשרד החינוך רשימה של כל המורים שאני רוצה לצלם, והם אמרו לי מי כן ומי לא. הם בדקו כל מורה אם הוא נראה להם או לא. מתוך הרשימה הם פסלו לא מעט, הם לא מסרו סיבה, אבל באופן מוזר, כל המורים שהם פסלו היו מהצד השמאלי של המפה".

הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" של הבמאית תמרה ארדה (יח"צ)
"משרד החינוך לא אישר לי לראיין מורים שמאלנים". מתוך הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" (צילום: יח"צ)

- מה לדעתך הדברים הטובים ומה הדברים הרעים במערכת החינוך הפלסטינית ובמערכת החינוך הישראלית?

"מה שטוב בחינוך הישראלי זה הרב גוניות שלו, יש כאן מקום להרבה מאוד קולות. מה ששלילי בחינוך הישראלי זה שיש קולות שמאוד מצונזרים, וזה נושא שאני מתעסקת בו בסרט. הכל במערכת החינוך הישראלית נובע מהפחד שלנו, וגם הצנזורה נובעת מהפחד; מה שטוב בחינוך בצד הפלסטיני זה הניסיון בכל זאת לתת תקווה ולתת איזושהי זהות. הרבה פעמים אנחנו חושבים שזהות לאומית זה משהו שלילי. אני חושבת שבצד הפלסטיני זה משהו שהוא חובה, כי צריך לתת משהו לילדים האלה להיאחז בו. וזה משהו מאוד יפה וחשוב. היום אחד האתגרים של המערכת הפלסטינית הוא למצב את עצמה במנותק מישראל, זאת אומרת שלא הכל יהיה ביחס לישראל, אלא שתהיה מערכת אוטונומית. היה יפה לראות בשני הצדדים ניסיון לדבר לילדים בגובה העיניים. היה קשה לראות כמה אנשים לכודים בתוך האמונות וההגדרות שלהם. יש דברים טובים ורעים בשתי מערכות החינוך, אבל - כמו שזיאד הפלסטיני אמר בסרט ואני מאוד מסכימה איתו – ההבדל הוא שלמשרד החינוך הישראלי יש את הפריבילגיה להיות משרד שמכהן תחת מדינה, ולעומת זאת משרד החינוך הפלסטיני שקיים מאז הסכמי אוסלו אינו לגמרי עצמאי. ההשוואה בין הגופים היא בעייתית".

הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" של הבמאית תמרה ארדה (יח"צ)
"מה שטוב בחינוך הישראלי זה הרב גוניות שלו, יש כאן מקום להרבה מאוד קולות". מתוך הסרט "זו הארץ שלי - This Is My Land" (צילום: יח"צ)

- מה התפיסות השגויות שיש לכל צד לגבי מערכת החינוך של הצד השני?

"בצד הישראלי בטוחים שהמערכת בצד הפלסטיני מסיתה. כאן נגמרת ההתעניינות במערכת הפלסטינית, וזאת הבעיה. אני לא אומרת שאין בצד הפלסטיני שום מורה או בית ספר שמסיתים, אבל כל הספרים של משרד החינוך הפלסטיני עוברים פיקוח של האיחוד האירופי, ולכן ההסתה לא יכולה להיות קיימת במקום הזה. בצד הפלסטיני מרגישים שבמערכת החינוך הישראלית הכל מכוון מלמעלה, שהמערכת מאוד הרמטית ושהכל מכוון למשל כדי שהילדים ירצו ללכת לצבא ויראו בפלסטינים אויב".

הבמאית תמרה ארדה (יח"צ , צילום: ראובן כהן, יח"צ)
"לימודי שואה בגיל הגן זה דבר הזוי. זה בעייתי לגרום לילדים בגיל מאוד צעיר פחד וסיוטים". תמרה ארדה (צילום: ראובן כהן, יח"צ)

- מה דעתך על התוכנית החדשה של משרד החינוך ללימוד שואה כבר בגילאי הגן?

"זה הזוי. חשוב ביותר ללמד את השואה, אבל לא צריך ללמד את זה מהגן. זה בעייתי לגרום לילדים בגיל מאוד צעיר פחד וסיוטים, גם אם מה שמלמדים זה דברים שקרו במציאות. זה בעייתי אם זה משרת רק זריעת פחד. אחרי זה לפחד יש את ההשלכות שלו, שזה התגוננות, אלימות וכל מיני דברים. צריך לחכות לגיל שבו אפשר יהיה להפיק מזה תועלת שהיא מעבר לזריעת פחד. ועולה השאלה מה עושים עם לימודי השואה, ולאיזה מסקנות רוצים שהילדים יגיעו בעקבות הלימודים האלה".

הבמאית תמרה ארדה (יח"צ , צילום: ראובן כהן, יח"צ)
"אם הייתי חיה בארץ היה לי קשה לעשות סרטים העוסקים במצב בארץ". תמרה ארדה (צילום: ראובן כהן, יח"צ)

ארדה אומרת כי אין בכוונתה לשוב לישראל. מה הסיבה לכך, אני שואל אותה. "רבים מהסרטים שלי עוסקים במצב בארץ, ומרגיש לי יותר נכון לעשות אותם דווקא מבחוץ", אומרת תמרה, "אני חושבת שאם הייתי חיה בארץ היה לי קשה מאוד לעשות אותם. לא רק מבחינת מימון, אלא גם כי יש איזה גבול של ביקורת ושל ראייה חיצונית שאפשר לעשות תוך כדי שאתה חי במקום מסוים. נראה לי שברגע שאתה מתרחק ממקום, זה מאפשר לך איזשהו טווח נוסף. בנוסף, ברמה האישית התחתנתי בצרפת, ובעלי לא ממש ירצה לחיות בארץ".

- האם עזבת את ישראל גם מתוך ייאוש מהמצב בארץ?

"יש לי הרבה אי נחת מהארץ, ויש בישראל הרבה דברים שהם סופר בעייתיים. אבל זה שאני ממשיכה לעשות סרטים על זה – זה אומר שהייאוש לא מוחלט".