תנומה קלה: יש רגעים גדולים ב"שנת חורף" אבל זו לא יצירת מופת

ב"שנת חורף" הטורקי זוכה דקל הזהב יש כמה מן הרגעים היפים שנראו על המסך בשנים האחרונות, אך בסיכומו של דבר הוא לא סרט גדול באמת

24/10/2014
יח"צ - חד פעמי

בעולם הצפוי למדי של פסטיבלי הקולנוע, התפתחו בשנים האחרונות כמה מודלים קבועים לפיהם מתיישרים המתחרים בהם: סרטי אווירה, המתבססים על התבוננות שקטה בנופים; סרטים פטפטניים, שכמעט ומתפוצצים מרוב דיאלוגים ספרותיים; סרטים ריאליסטיים וישירים, שמשרטטים דיוקן נוקב בדרך כלל של הזמן והמקום בו הם מתרחשים; וסרטים סמליים ומטאפוריים יותר, שמשתדלים דווקא להתעלות ככל האפשר מעל האקטואליה והגיאוגרפיה, וגולשים בפיוטיות למחוזות הפנטזיה.

עד עתה, המסורת היתה שכל סרט פסטיבלים תוחם את עצמו באחת התבניות הללו, בלי לערבב בין הזרמים השונים, ומכאן והלאה השאלה אם יזכה בפרס או יקבל ביקורות טובות תלויה באיזה מין חבר שופטים או מבקר הוא נופל באותה הזדמנות. אך עתה, מגיע לבתי הקולנוע בארץ "שנת חורף" של הבמאי נורי הטורקי בילג'ה צ'יילן וחוצה את הגבולות. כל אחד מארבעת הסגנונות שהוזכרו לעיל משמשים בערבוביה במשך 190 דקותיו.

כשמעמתים את העובדה הזו מול תקציר הסרט, קשה שלא להרים גבה, שהרי העלילה שלו נדמית דווקא רזה למדי: זה לא אפוס חוצה ימים המתפרש על פני עשרות שנים, אלא בסך הכל סיפורו של הגבר העשיר והנפוח ביותר בעיירה טורקית מרוחקת ומושלגת, הלומד מה באמת חושבות עליו רעייתו, אחותו, והתושבים העניים להם הוא משכיר את האדמות שירש מאביו.

אך צ'יילן מתיימר להשתמש ביסודות הבסיסיים הללו כדי לעשות הכל: גם להציג רצף של שיחות ארוכות, אך גם לשתוק לפעמים ולאפשר לדימויים המהפנטים של נופי טורקיה ההררית לדבר; גם לחשוף את המתחים הכלכליים-דתיים-חברתיים שיש כרגע במדינתו, אך גם להציג שאלות אוניברסליות ועל-זמניות, וכיוצא בזה.

טוב לדעת (מקודם)

בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

מוגש מטעם בי קיור לייזר
הר או עכבר? מתוך "שנת חורף"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לא פלא, אם כך, ש"שנת חורף" יצא מפסטיבל קאן האחרון עם דקל הזהב, העיטור היוקרתי באירוע - וזאת לאחר שצ'יילן הסתפק בפרסים משניים יותר על עבודותיו הקודמות, למשל "היו זמנים באנטוליה" ו"שלושה קופים". במובן מסוים, יותר מאשר פרס, היתה זו תעודת הצטיינות, שהוענקה לתלמיד המסור על עבודתו השקדנית. הבמאי הטורקי הוכיח כאן שלמד והפנים את כל מה שקרה בעולם הקולנוע האיכותי בשנים האחרונות, עד כדי כך שהיה מסוגל לשפוך את כל החומר אל הבד בלי להחסיר דבר.

אין ספק אם כך, שצ'יילן הוא קולנוען חרוץ ויסודי, ו"שנת חורף" שלו מתגלה כמפעל תובעני שבוודאי היה צריך לעמול קשה בכל אחת מעונות הקשה כדי להרים אותו. חשוב מכך, נוסף לכוח הסיבולת שלהם, הבמאי ואנשי צוותו מוכיחים גם את כישרונם ורגישותם.

קודם כל, "שנת חורף" מיטיב לעצב את גיבוריו. התסריט של צ'יילן רהוט, שנון ובעיקר אמין, ושחקניו מצוינים ללא יוצא מן הכלל – אף אחד מהם לא מוכר במיוחד מחוץ לטורקיה, אך הם מתגלים כעוצמתיים ולעתים גם פוטוגניים יותר מהרבה כוכבים אמריקאים או אירופאים.

בהתבסס על חומרי הגלם המעולים שסיפק הבמאי בידיהם, כוכבי "שנת חורף" מצליחים להציג בפנינו דמויות שלעתים מעוררות הערכה ולפעמים רחמים, אך בכל מקרה תמיד ההרגשה היא שאנו מכירים אותן, מבינים אותו, אולי גם מזדהים איתן:

הגיבור הראשי של ההתרחשויות, בעל המלון (האלוק בילגינר) שהיה בעברו שחקן תיאטרון, ועתה פרש לחיי נוחות, עם הנכסים שמנפחים לו את חשבון הבנק וטור קבוע בעיתון המקומי שמנפח לו את האגו, עד כדי כך שחשיבותו העצמית מסתירה ממנו איזה בוז רוחשת לו סביבתו; משרתו הנאמן (איברק פקאן), שמסייע לו להסתובב באזור ולאסוף כספים מדייריו, כמו היה אציל פיאודלי; אשתו (מליסה סוזן), מעין גלגול טורקי של מאדם בובארי, המתייסרת בכלוב הזהב שהתקין לה בעלה; אחותו (דמט אקבאג), שמנצלת את מעמדה כגורם מן החוץ בבית כדי לעלוב בו וברעייתו ולהתענג על כל עקיצה; ומשפחה אחת מבין הדיירים שלו, שפיגור שלה בתשלומים יוצר רצף של התרחשויות – האימאם המקומי (סרט קיליץ'), שניסיונו לפתור את הבעיה בדרכי שלום ויהי מה הופך במהרה למפגן של התרפסות; אחיו הפציפיסט הרבה פחות (נג'ט איסלר), שלא מוכן לוותר על כבודו ולא משנה באיזה מחיר; וילדו של הגאוותן (אמירן דורוקטוטן), שצופה בכל המתרחש בלי להוציא הגה, אך ברור לכולנו כי עליו החוויה הזו תשפיע יותר מכל.

"תישארו באולם כל השלוש שעות ועשר דקות או שאני יורה!". מתוך "שנת חורף"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

כל אחת מן הדמויות הללו חזקה כשלעצמה, והחיכוכים ביניהן משכילים לעתים להעיף גיצים. צ'יילן משתמש בהם כדי להוכיח כמה אכזריות יכולה להיות בדינמיקה בתוך משפחה וקהילה קטנה, בעיקר בשעה שמכניסים לקלחת גורמים טעונים בסדר הגודל של אגו, כסף ושאיפות לא ממומשות. כפי שמשתמע משם הסרט, הוא מתרחש בתקופה הכי קרה בשנה, וגיבוריו מרבים לבלות בצד האח – אך נדמה כי האש לא מחממת אותם, אלא רק שורפת את נשמתם עוד יותר.

נוסף לאיכות התסריט והמשחק, צ'יילן מענג כהרגלו את הצופים בעבודת בימוי מיומנת ומסחררת. השימוש שהוא עושה בתקריבים, בעריכה, בתאורה ובצילומי נוף מוליד כמה מן הסצנות היפות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות. בלי לגלות יותר מדי פרטים, קשה למשל לשכוח מה שקורה לאחר שהילד העני מתבקש לנשק את ידו של אדונו העשיר, או את איך שאביו הזועם מגיב בעת שרעייתו של בעלת הבית מנסה להעניק לו נדבה. ברגמן, אנטוניוני, טרקובסקי ושאר אגדות הקולנוע המנוחות שהקולנוען הטורקי מושפע מהן ומושווה אליהן לא היו עושות זאת טוב יותר. ברגעיו הטובים, חושף "שנת חורף" את אמנות הקולנוע בשיא הדרה.

אך גם אם יש בו ממדים מופתיים, "שנת חורף" כמכלול אינו יצירת מופת, וכדי להסביר זאת אפשר להידרש לאמירה של במאי קלאסי אחר שדווקא אינו מאוזכר לרוב בהקשר של צ'יילן – הווארד הוקס. זה אמר פעם כי סרט מוצלח לא צריך יותר מ"שלוש סצנות טובות, ואפס סצנות גרועות".

אז אמנם, בדרמה הטורקית אמנם בהחלט יש כמה וכמה סצנות טובות, שלא לומר כבירות. אבל במשך 190 דקותיו, יש בו גם לא מעט סצנות חלשות בהרבה – לעתים כיוון שהן מתמשכות יותר מדי, אך לרוב בגלל שמלכתחילה משהו בהן רעוע. הבעיה כאן היא כמובן לא בכישרון של הבמאי ושל העושים במלאכה, וגם לא בדמויות ולא בסיפור, אלא בקדירה שהם נתונים בה, שהיא עמוסה וגדושה מדי לאופי שלהם.

שנת חורף.
שיחות ה"יחסינו לאן?" הארוכות בהיסטוריה של הקולנוע. מתוך "שנת חורף"

כוחו של "שנת חורף" באבחנות האנושיות, בפואנטות הדקות, בג'סטות הקטנות. ההתעקשות שלו להכפיל את הכל פי כמה וכמה לא מובילה לתוצאות גדולות יותר, אלא רק גורעת ממנו ויוצרת אנטי-קליימקס, כולל בסצנת הסיום שדווקא היא המאכזבת והבנאלית בסרט.

שוב ושוב בונה "שנת חורף" את התחושה שמתח את הצופים רק כדי להכין אותם לקראת איזושהי אמירה מאירת עיניים. אך בהשאלה מט.ס אליוט, פעם אחר פעם ובעיקר בסוף, אנו מצפים לבאנג ומקבלים קול ענות חלושה.

המשורר האמריקאי לא מצוטט כאן – שייקספיר, וולטר ומי לא דווקא כן, והציטוטים הללו לא מקנים לסרט עוקץ אלא רק מכבידים עליו. זה הדין גם לגבי השימוש התכוף במוזיקה של שוברט. בכלל, מקורות ההשראה של צ'יילן מכשילים אותו יותר מאשר מפרים אותו. למשל, הוא מתבסס על שני סיפורים קצרים של צ'כוב כדי לפתח את מערכות היחסים בין הגיבור לרעייתו ובינו לאחותו, אך אלה דווקא קווי העלילה הפחות מרשימים. מעניינים יותר אלה המקוריים, שמעמתים בין בעל האדמות והשוכרים שלו.

בקיצור, אם לחזור לנקודת ההתחלה, ריבוי האלמנטים ב"שנת חורף" אולי הופך אותו לסרט הפסטיבלים העכשווי האולטימטיבי; אך בפרספקטיבה רחבה יותר, הוא פוגע בשלמות האמנותית שלו וגורם לו להיראות כמו לא יותר מסמל סטטוס לאינטלקטואלים ומבחן סיבולת למיטיבי לכת קולנועיים.

למה להאריך כל כך כשאתה מתבסס על סיפורים קצרים? מתוך "שנת חורף"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אין בעיה עקרונית עם כך ש"שנת חורף" נמשך שלוש שעות ועשר דקות. הוא או כל סרט אחר כמובן, יכולים גם להימשך אלף שנות אור לו רק יש לכך הצדקה – אך כאן ההיפך הוא נכון. בשל אופיים, הדמויות והעלילה כאן היו יוצאים נשכרים מנשימה קולנועית קצרה ואינטנסיבית יותר. מוזר כי דווקא צ'יילן, שמצהיר מפורשות כי הושפע מסיפורים קצרים של צ'כוב ומודע לכוח שיש לסגנון האמנותי המקוצר, לא הבין זאת.

ואולי הוא מבין זאת, אך יודע גם כי סרטים שנמשכים רק שעה וחצי לא זוכים בימינו בפסטיבל קאן? אחרי הכל, "כחול הוא הצבע החם ביותר" זכה לפניו בדקל הזהב הודות לבוננזה של 179 דקות, וקודם לכן היה את "אהבה" (125 דקות) ואת "עץ החיים" (139 דקות), כך שהקולנוען הטורקי רק מיישם את השיעורים שלהם.

בעולם מקביל, נטול מניירות של פסטיבלים, אפשר לדמיין כיצד כל אותם רגעים חדים שיש כאן זוכים למסגרת המתאימה להם. במקום זאת, "שנת חורף" הולך ומתפתח לכדי כדור שלג חסר פרופורציה, כך שגם אם יש בו מדי פעם תזכורות לכמה גדול יכול קולנוע להיות, הוא כשלעצמו אינו סרט גדול באמת.

  • שנת חורף

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully