התהליך חשוב מהתוצאה. זה, בדרך כלל, משפט מעצבן שנשמע כמו סיסמה צבאית או רוחנית, עקרה ממשמעות אמיתית, שהרי כולנו רוצים להגיע לתחנה הסופית. במקרה של "מעטפת הלב", הספר החדש של אסף צפור, זו לא סתם מנטרה ריקה מתוכן. זו המציאות, ולו בגלל סיבה אחת: התוצאה בו ידועה מראש. ולאף אחד אין בעיה עם זה.
"מעטפת הלב" אינו רומן שגרתי. הוא מחולק לארבעה פרקים, להם צפור קורא "וריאציות". במרכז הסיפורים עומדות שתי דמויות יאיר ואוסי. בווריאציה הראשונה השניים בני עשרה, ובכל אחת נוספת הם מתבגרים בעשור. אלא שכפי שמרמזת המילה "וריאציה", לא מדובר ברומן שגרתי, אלא בקרוסלה של דמויות שמחליפות תפקידים בין אפיזודה לאפיזודה. יאיר ואוסי הם אנשים שונים בכל אחד מהסיפורים, וכאלה גם הסובבים אותם. השינויים החיצוניים אינם משפיעים על הצלחתו או כישלונו של קן האהבה שהם מנסים להקים, שהרי לגורל יש חוק אחד בסיסי: בין אם אתם בני עשרה או בני חמישים, בין אם בארץ או בסין, בתל אביב או בחיפה, לא תוכלו להימלט ממנו.
טכניקת הדלתות המסתובבות של צפור נוסתה בעבר באמנות ובספרות בפרט, לעתים קרובות בהצלחה, אלא של"מעטפת הלב" (מושג אותו שאל צפור מהרפואה הסינית) יש ערך מוסף: הקידמה הטכנולוגית. אם בעבר סופרים נשענו על הדמיון, במקרה הזה אין מדובר ביש מאין זו המציאות של כולנו, שנעה סביב יכולותינו לנוע ביקומים מקבילים ולהחליף תפקידים. לא במקרה יאיר "הראשון" הוא גיק מחשבים. הוא חושף אותנו ונחשף בעצמו לקיומן של מסיכות, שדרכן קשה להבין אפילו את הנתון הטריוויאלי מכולם, לכאורה, על פני כדור הארץ: מי חי ומי מת. "זה האינטרנט", מסבירה לו אחת הדמויות, "אתה במילא אף פעם לא יודע מי באמת נמצא בצד השני".
הרעיון של צפור נועז, אם כי אינו מושלם. צפור כתב ארבעה סיפורים שאף לא אחד מהם מצוין בפני עצמו, אולם בנה על כך שהשלם יעלה על סך חלקיו. במידה לא מבוטלת זה קורה, גם אם הביצוע מלא בפגמים. כשהווריאציה הראשונה, הארוכה מכולן, מסתיימת, התחושה שנוצרת באוויר היא של בינוניות, של חוסר מאמץ, אולי, להפוך את הסיפור למשהו טוב יותר. ואז מגיעה הווריאציה השנייה ומצליחה לטלטל, להכניס את העסק למסגרת שונה לחלוטין מזו שהכרנו ולהמשיך להרהר בגרסה הקודמת.
כך, מווריאציה לווריאציה, עולה רמת העניין. צפור לא רק גורם לנו לצפות לפרקים הבאים, הוא מצליח לשכנע אותנו לעלעל שוב בקודמים. הוא בעצם מכתיב מערכת יחסים אינטראקטיבית עם הקורא מפעיל אותו, גורם לו לנסות לנתח את המהלך הבא. לאחר הסיפור הראשון הקוראים יודעים את הסוף של שלושת הבאים. מאחר שברור מלכתחילה שאולי התוכן ישתנה אבל המהות לא (לא מעט משפטים ומוטיבים חוזרים לכל אורך הדרך, כדי להדגיש שמדובר בווריאציה ולא בעלילה שונה), כל שנותר לעשות הוא לנחש איך מגיעים לסוף הזה. זה דומה להרכבת פאזל: אתם יודעים כיצד התמונה צריכה להיראות, עכשיו צריך לחבר את כל החלקים.
אל תצפו לאסף צפור של "החמישייה הקאמרית" או "הבורגנים", הוא הפך לרוחני ורגשני יותר. קצת לא צפוי במובן הפחות טוב של המילה, אבל לזכותו ייאמר שלא אחת הוא שובר את רוח ההטפה. זה בולט במיוחד בווריאציה השלישית, שבה דירה חצי מוארת-חצי מוצלת בתל אביב (שמופיעה, איך לא, בכל פרק בצורה אחרת) הופכת למאורת זיונים. ההתפתחויות בה גוררות סיטואציות משעשעות, שדווקא מעוררות תחושת פספוס על כך שהמחבר לא השתמש יותר בארסנל ההומור הביקורתי הידוע שלו.
בסופו של דבר, זהו תרגיל מעניין עם לא מעט תופעות חיוביות בצדו, הראשית שבהן היא עידוד החשיבה וההבנה כמה הצטמצם המרחק בין הווירטואלי לגשמי במציאות של ימינו. מצד שני, אף שנדמה תחילה שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה, בסופו של דבר מסתמן שצפור דווקא כן מחפש לגעת עמוק ברגש של הקורא ולכוון אותו. ספרו לא נועד להיות מדריך חיים זול ומצועצע בסגנון "לאכול, להתפלל, לאהוב" (שאזכורו הנלעג חוזר בווריאציות), אבל נדמה לעיתים שהוא דווקא כן לוטש עין לכיוון הזה. הבחירה, מושג ש"מעטפת הלב" אוהב להשתמש בו, היא שלכם. אם תחפשו בו איזושהי הארה רוחנית נכונה לכם אכזבה, אבל כאתגר מחשבתי שאמור לשאת את הדמיון למקומות מעניינים הוא בהחלט ממלא את תפקידו.
אסף צפור / מעטפת הלב, הוצאת זמורה-ביתן, 316 עמודים
האם תקראו את "מעטפת הלב"? ספרו לנו בפייסבוק
