פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 92: מארק לאנגן יודע לכתוב על אהבה גם בגיל 50

      בעשור השישי לחייו מארק לאנגן ניגש בקלות למשימה, ומוציא את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. ועוד מטעמים: פו פייטרס, סמאשינג פאמפקינז והדור הבא של הסטרוקס. קורדרוי

      מארק לאנגן (נמרוד סונדרס)
      הרבה לאהוב. מארק לאנגן (צילום: נמרוד סונדרס)

      Mark Lanegan - Jugdement Time / Torn Red Heart

      מארק לאנגן - קשה להאמין - יחגוג 50 בחודש הבא. הוא עושה מוזיקה כבר 30 שנה, ונמצא בחיי מ-1991. הוא ראה הכל, ניסה הכל ועבד עם כולם, מקורט קוביין ופי.ג'יי הארווי דרך ליין סטאלי וג'וש הום ועד איזובל קמפבל וגרג דולי. על כולם הותיר את חותמו. הוא תמיד היה איש שקשה לפצח, שילוב מיוחד בין זמר ברים שיכור, כוכב WWF, כומר וקברן. פרש בודד שיודע גם לשחק קבוצתי, נוכחות של כוכב רוקנרול מדוללת בביישנות מוזרה. כבר כמה פעמים הופיע בארץ, תמיד היה מרגש, מסתורי, חורפי. פעם, בשסק ז"ל, סיפרתי לו שראיתי אותו בתחילת שנות ה-90 עם הסקרימינג טריז שלו במועדון קטן בלונדון, ובפעם אחרת כשחיממו את אליס אין צ'יינז. הוא חייך ובזה זה נגמר. אני באמת אוהב אותו, ולא יודע למה בכל פעם אני מופתע מחדש שהוא ממשיך לעשות מוזיקה כל כך טובה, כזאת שלא מפחדת לברוח מהצפוי. האלבום החדש שלו, "Phantom Radio", הוא מהטובים בקריירת הסולו שלו, והיו שמונה לפניו. קודם כל משהו בקול שלו שונה כאן - כאילו התנקה ונהיה צלול יותר. שנית, האהבה המוצהרת שלו לניו ווייב אייטיזי ופוסט פאנק בריטי וללהקות כמו אקו אנד דה באנימן ודה גאן קלאב חלחלה עמוק לרבים מהשירים. שלישית, החיבה של לאנגן לאלקטרוניקה קיבלה טוויסט נוסף, כשאת הבסיס לאלבום הניח באמצעות אפלקיציה סלולרית בשם funk box ואחרי זה הוסיף לחלקי התופים שהקליט מוזיקה בעזרת הסינתיסייזר או הגיטרה. ב"Phantom Radio" לאנגן ממשיך כמובן להתעסק בחטאים, ביום הדין, בגאולה, בבדידות, ובסטטוס של הלב שלו, שזוכה לאחד משירי האהבה הכי יפים שהקליט,"Torrn Red Heart". "את לא אוהבת אותי, מה יש בכלל לאהוב", הוא שואל. נו באמת.

      Foo Fighters - Something for Nothing

      אני עדיין חושב שהסינגל הראשון מתוך "Sonic Highways", האלבום החדש של הפו פייטרז, הוא לא מספיק טוב ומנסה ליהנות מיותר מדי עולמות מוזיקליים בבת אחת (וגם עוקץ את הריף מ"Holy Diver" של דיו), אבל דעתי עליו השתפרה אחרי שראיתי את דייב גרוהל והלהקה מבצעים אותו לייב, כמו כאן אצל לטרמן. אני מאד מחכה לאלבום הזה, ומקווה שזה לא מקרה של ציפיות ואכזבות.

      Smashing Pumpkins- Being Beige

      שיר חדש וממש לא רע גם לסמאשינג פאמפקינז, כלומר לבילי קורגן, שכאן מגייס את טומי לי לעבודת התופים. זה נשמע קצת פאמפקינז ישן וטוב, ואלו בשורות אופטימיות לקראת היציאה של האלבום הבא של הלהקה, "Monuments To An Elegy", שינחת בדצמבר. העולם בוער, שמעת?

      Field Report - Home (Leave the Lights On) / Pale Rider

      כמות המוזיקה הטובה שיוצאת לאחרונה מתסכלת, פשוט אי אפשר להגיע להכל. מה היה קורה אם לא הייתי נתקל במקרה באלבום החדש של פילד ריפורט? כנראה שכלום, אבל חיי השתפרו לעוד כמה רגעים בזכותו. עוד חייל בצבא הפולק המתעצם, כריס פורטרפילד, שבתחילת דרכו חלק להקה עם ג'סטין ורנון, הוציא את האלבום שככל הנראה יהיה פס הקול של הסתיו שלי. המוטיב המרכזי ב"Marigolden" הוא הבית, ובעיקר הכמיהה והגעגועים אליו. געגועים יש לפורטרפילד גם לשתייה, והמאבק מורט הנפש שלו להישאר פיכח זורם גם הוא בינות שירי האלבום. פורטרפילד, כותב מוכשר, מאתגר אותך להתמודד עם טקסטים לא פשוטים, למשל במקרה של "Pale Rider", אחד מהשירים העצובים ששמעתי, על הורים שמתמודדים עם אובדן של ילד קטן, והכל עטוף בצלילים שהם קצת שילוב בין אותו בון איבר לפוסטל סרוויס. אלבום ממש יפה.

      Greylag - Another

      ההבטחה התממשה ואכן השלישייה מפורטלנד חתומה על אחת מהבכורות של השנה: האלבום שנושא את שמם של גריילאג הוא שילוב יפה ואפקטיבי בין באנד אוף הורסס לבין ג'ף באקלי, עם קצת נגיעות של רדיוהד המוקדמים, וכל היופי הזה עטוף בהפקה מדויקת של פיל אק, שכבר חתום על לא מעט אלבומים של להקות שעל השביל שהן סימנו צועדת גריילאג. לי האלבום הזה מזכיר את המוזיקה שכתב פול ווסטרברג מהריפלייסמנטס ומלווה את הסרט "סינגלס", כך שאני קהל קצת שבוי.

      Chuck Prophet - They Don't Know About Me and You

      "החיים שלי הם ניסוי שלא מוכיח כלום"; "מצטער שלא יכולתי להיות הגבר שלא הייתי"; "את יכולה להיות המושיעה שלי, אני יכול להיות שלך. אומרים שהמירוץ נגמר, אבל הם לא יודעים עלי ועלייך".

      עוד אלבום שראוי לתשומת לב הוא "Night Surfer" של הסינגר-סונגרייטר האמריקאי הוותיק צ'אק פרופט, שזהו אלבום הסולו ה-13 שלו. אני לא שולט בעבודתו, וכשחפרתי גיליתי מוזיקאי שאף פעם לא באמת פרץ אבל מתהדר בקהל מעריצים קנאי ונאמן. קשה שלא לחשוב על "בנג'י" של מארק קוזלק כשמקשיבים לגלישת הלילה של פרופט: למרות שהאלבום של קוזלק הוא חד פעמי ויצירת חייו, שני האלבומים הם חכמים, אישיים ומצחיקים, רוקנרול ביוגרפי של גברים בני 50 שגם מסכמים את העבר וגם מסתכלים קדימה ומחפשים את הדרך הנכונה לנסוע בה, תוך שהם לא שוכחים לרפרר לשמות של מוזיקאים שליוו את חייהם. פרופט הוא יותר רוקנרול אמריקאי קלאסי בגישה שלו, איפשהו בין טום פטי ללו ריד, וממש לא מינימליסטי כמו קוזלק, והגם שהאלבום הזה לא אחיד ברמתו, הוא כולל לא מעט פנינים נדירות.

      TV On The Radio – Careful You

      האם טי וי און דה רדיו עומדים להוציא את האלבום הכי נגיש ומיינסטרימי שלהם? אם לשפוט על פי שני השירים הראשונים ששוחררו ממנו, התשובה היא כן גדול. "Happy Idiot" כבר חגג כאן, ועכשיו "Careful You" ממשיך את הקו הניו ווייבי האייטיזי (המבורך). "Seeds" יוצא בחודש הבא וינסה לתת פייט למועמדים הבטוחים לתואר אלבום השנה.

      Public Access TV - In The Mirror

      שיר שני בסך הכל של ההרכב מברוקלין ו-NME כבר קוראים לו "הלהקה הכי חמה בניו יורק". תשפטו בעצמכם, ואם יש לכם כוח תשלחו לסטרוקס ווטסאפ ותחממו אותם שמישהו כאן מעט מושפע מהם.

      Kid Wave - Gloom

      גם קיד ווייב הלונדונים מושפעים ממלא דברים שבאו לפניהם, וגם להם יצא שיר ממש ממש חמוד ומדבק. אני אוהב להקות עם שתי בנות ושני בנים, במיוחד כשבת אחת היא המתופפת.

      Dream Police – Pouring Rain

      סינתים כבדים (ומכונות תופים וגיטרות) הם גם הקטע של הצמד הזה, שמורכב ממרק פרו ומאיש להקת the men ניק צ'יריקוזי. השיר הממכר הבא לקוח מתוך אלבום בשם "Hypnotized", שייצא בחודש הבא.

      The Charlatans - Talking In Tones

      שיר חדש של השרלטנז הוא לעיתים סיבה לשמחה. כמו למשל במקרה הזה, שמעלה באוב אווירת סוף אייטיז חורפית באנגליה. השיר הזה יופיע באלבום מספר 12 של ההרכב, שייצא מתישהו השנה, ועושה חשק לחזור לימים היפים של טים בורג'ס והחבורה.

      The Amazing Snakeheads - Can't Let You Go

      מסר לקורא דיוויד לינץ': סמן לעצמך את הסינגל החדש והמטונף של האמייזינג סנייקהדס בתור אופציה לפסקול של "טווין פיקס - הדור הבא". בבקשה.

      Wild Smiles - Girlfriend

      שיר ראמונזי לא בלתי חביב של השלישיה האנגלית, מתוך אלבום בכורה בשם "Always Tomorrow" שייצא החודש.

      The Black Keys - A Girl Like You

      גילוי נאות: אני ממש לא אוהב את הלהיט הניינטיזי של אדווין קולינס. אבל אני כן מחבב את הביצוע של הבלאק קיז, כאן אצל ג'ימי פאלון.

      The War on Drugs - Tangled Up in Blue

      ככל שמארק קוזלק ממשיך להתעמר בדה וור און דראגז, כך אני אוהב אותם (ואותו) יותר. הנה הם בקאבר מעולה לדילן. והם באמת מעולים.

      פצצה מהעבר

      אודה ומעט אבוש: יש לי בעיה עם להקות (וזמרים/זמרות כמובן) שאנגלית אינה שפת האם שלהן ובכל זאת שרים בה. לא מצליח להתגבר על עניין המבטא. יש כמובן יוצאים מהכלל (היי אבבא), אבל בגדול זה מחסום בשבילי, ובין הנפגעים האחרונים אפשר למצוא למשל גם את אייסאייג' הדנים, שהאלבום החדש שלהם זוכה לתשואות כלל עולמיות. מי שהצליחו לעבוד עלי לפני 20 שנה היו דאוס הבלגים, שגרמו לי להתמכר לאלבום הבכורה שלהם "Worst Case Scenario", שיצא באוקטובר 1994. הוא אחד מהאלבומים שליווה אותי במהלך הצבא, אני זוכר גם את ההופעה שלהם כאן ביוני 1995, וכשחזרתי אליו השבוע נזכרתי למה אהבתי אותו כל כך. אחרי האלבום הזה נפרדתי מטום ברמן והלהקה שלו, אבל אני חייב להם עליו לתמיד.

      קורדרוי 91: כריסטופר אוונס מדביק בצורך לגאולה