פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 12: מרגול תופסת טרמפ על ברלין

      שיתוף הפעולה בין מרגול וחברי "אריסה" מזכיר לכולם שישראל זה לא רק מילקי בעשרה שקלים, צפיפות, מלחמות, תחבורה גרועה וכמובן - כמה שירים ים-תיכוניים מעוררי רחמים

      טעון קיפוח 12: מרגול תופסת טרמפ על ברלין

      מרגלית צנעני ו"אריסה" – "פה זה לא אירופה" (3:24)

      לא בטוח שדורון מדלי (מילים ולחן), מרגול והבליינים העליזים מ"אריסה" באמת התכוונו להעביר פה מסר כלשהו לבני עמנו היורדים מהארץ. במילות השיר אין כל התייחסות לנושא הזה. הן בכלל עוסקות בהיפסטרים פסאודו-אירופאים שמעלים, בעצם פלצניותם, את חמתה של המלעונ הרגישה להתנשאות בנוסח עדות אשכנז. אין הרבה קשר בין זה לישראלים שבוחרים להגר לחו"ל מטעמים פיננסיים. השיר ככל הנראה נכתב והוקלט עוד לפני שהתחילה המחאה, במטרה לשמח ולבדח את החברים ב"אריסה" בעזרת אקורדיון בלקני, כינור ערבי, קצב מרים ועוקצנות אוחצ'ית מבדרת ("את לא מלונדון ולא מאמסטרדם, הוודג' שלך מותק הוא מבת ים"). בפועל, יצא מזה משהו קצת אחר – ולו רק בזכות עיתוי היציאה של השיר וייחוסו למחאת המילקי.

      תפיסת הטרמפ הזאת מרגישה קצת מאולצת, אבל פתאום, בקונטקסט החדש, ניתן לשמוע כאן, מבעד לבוז ולהומור העממי, גם ניסיון לדבר אל לבם של ה"ברלינאים" ולהאיר בפניהם את חשיבות המרכיב החברתי שבעזיבת המולדת. להזכיר להם שישראל זה לא רק מילקי בעשרה שקלים, צפיפות, מלחמות, תחבורה גרועה ורני רהב, אלא גם חברים מהתיכון, מהצבא, מהעבודה, מהסופר ומ"אריסה". אפשר להניח שחבריהם של מהגרי המילקי מתגעגעים. אולי הם גם חשים קצת זנוחים, לא חשובים, מיותרים. במובנים רבים, מרגול ו"אריסה" מתגייסים לטובת החברים האלה. הם לא עוקצים את ה"אירופאים" סתם כך, בשביל הצחוקים. הם עושים את זה ברגש, עם כל הלב.

      (שלושה כוכבים וחצי)

      שונטל – "רוקדת יחפה" (3:43)

      הלב, אם כבר מדברים עליו, היה מאוד רוצה להתמסר לזמרות ים-תיכוניות, להישבות בקולן הערב ולפעום בקצב שיריהן הענוגים, אבל אין כאלה בזמן האחרון. האם ייתכן שמדור זה – שכולו נשים - מצביע על שינוי בפתח? לא. סביר יותר להניח שיד המקרה היא זו שגרמה לכל הנשים שנמצאות כאן להוציא סינגלים באותו שבוע, ודי בטוח ששונטל, באופן ספציפי, לא קשורה לעניין.

      נכון, היא אישה, ונכון, יש מצב שמישהו זוכר שלפני 20 שנה היא עשתה דואט עם קובי פרץ, אבל התואר "זמרת" גדול עליה בכמה מידות. אסוסיאציות, כידוע, הן דבר סובייקטיבי, כך שקולה ודאי יזכיר לכל אחד משהו אחר. לי, לדוגמה, הוא מזכיר מאוד את זה של חלי סנדלובסקי, חולת האסתמה מהכיתה המקבילה, בביצועה ל"עוף גוזל" בטקס הסיום של היסודי. אחרים אולי ימצאו בו אלמנטים מעולם החי: משהו שנשמע כמו נמיה או גורת עזים.

      לזכותו של יעקב למאי, המעבד, אפשר לומר שהוא עשה ככל שביכולתו כדי למזער נזקים, וכחלק מהעניין הרכיב סביבה קרקס מוזיקלי שלם, שנועד כנראה להסיח את הדעת: סולו של גיטרה חשמלית, דרבוקה, סינתי, כינור, כלי הקשה, מקל, סרגל, מה שבא ליד. למאי, כידוע, הוא מוזיקאי מוכשר, כך שהתוצאה בסך הכל נשמעת בסדר, אבל ערוץ אחד במיקס שלו – זה עם השירה של שונטל - מיותר לחלוטין. חבל.

      (שני כוכבים)

      אלי לוזון ונטלי פרץ – "שנינו יחד" (3:50)

      כן, אמרתי קודם שהמדור הזה יוקדש לזמרות בלבד, וכן, אני מתכוון לעמוד בכך. אלי לוזון, לצורך העניין, לא נמצא כאן בזכות חזרתו המבורכת לצליל שאפיין את עבודתו עם יוני רועה (שכתב את מילות השיר הזה) בשנות השמונים, או הודות ללחן המוצלח (והיווני) שהוא מביא פתאום, בעזרת הבוזוקי של יוני קיסר, אחרי שנים של מחסום יצירה. נטלי פרץ, הקונטרה הנשית שלו בדואט הזה, היא הדבר היותר משמעותי שקורה פה. בוגרת העונה הראשונה של "אייל גולן קורא לך" לא רק נותנת פייט אדיר לסרעפת המטורפת של לוזון: נוכחותה הווקאלית חזקה וברורה עד כדי כך שהיא מאלצת את לוזון לחפש אחת כזאת משלו ולהשיב לעצמו, אחר כבוד, את הכריזמה הלוזונית שדהתה עם השנים. שם השיר, המעיד על סיטואציה שוויונית ("שנינו יחד"), עשוי להטעות: הדואט הזה לא מסתיים בתיקו. יש בו מנצחת ברורה, ודאית, בלתי מעורערת.

      (שלושה כוכבים)

      אתי ביטון – "היי" (3:28)

      מאז שתמו ימי הזוהר של הלהקות הצבאיות, הפך צה"ל למקום שמוזיקה טובה הולכת אליו כדי למות בערבי גיבוש יחידתיים. חיילי צה"ל - חבורה של נערים ונערות ישראליים שהמכנה המשותף שלהם מבחינה מוזיקלית הוא העובדה שהם נערות ונערים ישראליים – הם האחראים הישירים לרציחתם של מאות שירים יפים באמצעות השמעת יתר בגלגלצ. מה לעשות, ככה זה כשהמכנה המשותף רחב מדי, ומורכב, ברובו, מבחירות של אנשים שלא ממש בקטע של מוזיקה: אין ברירה אלא לשוב ולהשמיע את אותם דברים שוב ושוב, עד שהללו ייצאו לחובבי המוזיקה האמיתיים מכל החורים.

      כל זה, אגב, נוגע לשירה החדש של אתי ביטון, כוכבת הסדרה "היחידה", רק בעקיפין, שכן היא לא באמת חיילת, אלא רק בסדרה, ו"היי" הוא לא באמת שיר שנשמע כמו הופעה של צוות הוואי חיל תחזוקה בשבטה, לציון פרידה מהמג"ד. הוא רק נשמע קצת כמו משהו כזה – מעצבן, מיושן, ערסי, לא מקורי, לא מעניין ולא מוריד אפילו עשירית מהשבזה שלפני העלייה לשמירה בש.ג. יא אלוהים, עד מתי אוקטובר 2015?

      (כוכב אחד)

      ומהיכן הוודג' שלכם? ספרו לנו בפייסבוק