למה יש בעיות קשב וריכוז?

התלמידים שמקבלים אינספור כדורי ריטלין זקוקים בעצם לפתרון אחר לגמרי: שינוי של מערכת החינוך. כי עם מושגים כמו סינוס וכיווץ דפתון, מה הפלא שהם רק רוצים להקיא את החומר?

מנחם בן
23/10/2014
דוחפים לילדים כימיקליים. ריטלין | צילום: אי-פי(צילום: AP, AP Robert Bukaty)

ריטלין כדי לצלוח את שרון כידון

הסרט ברשת בערוץ 2 על הפרעות הקשב, בהנהגתה של שרון כידון הבלתי נלאית והלא ממש כריזמטית, היה בחלקו מייגע במיוחד לצפייה. הכל היה מתוסרט מדי, מרובע מדי, לא ספונטני, מדיף את הריח הכבד של שיממון המושגים המנוכרים והמעוותים של מערכת החינוך, ומבוסס על טעות אחת מרכזית: "הפרעות קשב" אינן בעיה של התלמידים (אלא אם כן מדובר בהפרעות קשות ונדירות, לפעמים על רקע גופני), אלא תגובה טבעית של התלמידים לעיוותיה האינסופיים של מערכת החינוך ולחומרי ההוראה המשמימים בלי גבול.

הבעיה העיקרית היא לא בתלמידים אלא בחומרי ההוראה. רוב הפרעות הקשב אינן הפרעות נפשיות או שכליות, אלא בדיוק להיפך: תגובה טבעית וערנית של הגוף ושל הנפש הבריאים והלא מדוכאים מול השעמום הכבד והתפל של חלק גדול מחומרי ההוראה, ממש כפי שהקאה איננה הפרעה גופנית בדרך כלל, אלא תגובה טבעית של הגוף למזון בלתי נסבל (באיכות או בכמות).

למה שילד בריא בנפשו יתעניין במושגים כמו "סינוס" ו"קוסינוס" בטריגונומטריה אם איננו מוכרח? למה שילד יתעניין ב"אקספוזיציה" בספרות? ב"מצוות קזואיסטיות ואפודיקטיות" בתנ"ך? ב"כיווץ הדפתון" בדקדוק? רק דיכוי עמוק, באמצעים כימיים כמו ריטלין, יכול להביא ילד לוותר ולהכניע את התגובה הטבעית של הנפש על המושגים המסויטים האלה – שהפכו את רוב ילדי ישראל בחינוך החילוני לאנשים נטולי מחשבה עצמאית ובלתי אינטלקטואליים בעליל – והרי רובנו לא נעשה שימוש לעולם במתמטיקה שלמדנו בתיכון, למשל, ולכן, למה ממשיכים ללמד מתמטיקה את מי שלא מעוניין?

הטכנולוגיה - בנעל

הפתרון הטבעי לכאב הברכיים קרוב מתמיד - עם החזר מקופ"ח

מוגש מטעם אפוסתרפיה
צריך ריטלין כדי לשרוד אותה. שרון כידון | צילום: רפי דלויה(צילום: רפי דלויה)

כדי לחדד את המוח, אתם אומרים? הצחקתם אותי. כל חברותא בסוגיה תלמודית (גם אם תפלה, ורובן תפלות) מחדדת את המוח האנושי הרבה יותר מכל שינון של נוסחאות מתמטיות. אבל הרי ברור שתא מורי המתמטיקה בארגון המורים לא יאפשר בחיים צמצום שעות המתמטיקה. אז ניתן לילדים ריטלין כדי שילמדו מה שבחיים לא יזדקקו לו. הרי גם שי פירון הודה שהוא לוקח לפעמים ריטלין. ואיך אפשר אחרת מול זיבולי המוח האינסופיים של מערכת החינוך ודובריה באגפים השונים?

לכן סרטה של שרון כידון עסק בתפל ולא בעיקר. לכן היה צריך כנראה ריטלין כדי לצלוח כמה מחלקיו היותר משעממים, גם אם היו בו קטעים נוגעים ללב (כמו עינוי הילד הכוכב שון והניסיון הנואש והפתטי של הוריו לאלף אותו לדיכוי הלימודי).

לא עדיף לשנות את תכניות הלימודים, במקום להאביס את ילדינו בחומרים כימיים מזיקים שיעזרו להם לצלוח את השעמום הכבד, הטפל, הנוראי?

ועוד מטמטומי מערכת החינוך: ביטול שמות האותיות

ידידה משפחתית שלנו, מורה בכיתה א', סיפרה לי באחרונה דבר חדש על עיוותי מערכת החינוך. לא ייאמן: אבל עכשיו הפסיקו ללמד במערכת החינוך הממלכתית בכיתות א' את שמות האותיות! מין חידוש שכזה. כדי לא להעמיס על הילדים כביכול.

כלומר, מלמדים את הילדים את האות ריש, למשל, אבל לא אומרים להם שקוראים לאות הזו ריש. מלמדים אלף, אבל לא אומרים אלף. הילד לומד לכתוב את צורת האות, לומד להגות אותה, אבל "חוסכים" ממנו את שמה. והרי ממש כך עושים כבר שנים גם לסימני הניקוד. מראים לילד אות עם קמץ מתחתיה, מלמדים אותו (רק בשבועות הראשונים של כיתה א') להגות את סימן הניקוד הזה, אבל לא מלמדים אותו שיש שם לסימן הניקוד הזה, וקוראים לו קמץ. במשך שנים הייתה ידידת המשפחה שלנו כמעט היחידה בבית הספר שלה, שהקפידה ללמד את הילדים את סימני הניקוד בשמותיהם, מתוך הבנה עמוקה שבלי לדעת מה זה קמץ, פתח, צירה, סגול, שווא, ובלי להכיר את שמותיהם, אי אפשר להגיע למדרגת קריאה והקראה ראויה ומדויקת. השם הוא הזהות, השם הוא הזיכרון. בלי שם לדברים, הכל נמס ונעלם.

והנה עכשיו (ואולי כבר זה שנים) התחילו להעלים גם את שמות האותיות. כבר לא "קמץ אלף - א?", אלא מין צורה גראפית כזו (האות אלף) ומתחתיה עוד צורה גראפית אחרת כזו (הקמץ), שהילד המאולף יודע להגות אותה, אבל לא יודע את שמות הסימנים המרכיבים אותה. ההיגיון הכי בסיסי של הקריאה מועלם ממנו.

לזה יש דווקא שמות | צילום: שאטרסטוק(צילום: ShutterStock)

נגיד מה שנגיד על מערכת החינוך הדתית: אצלה אין דברים כאלה. ואין ספק: בוגר מערכת החינוך הדתית עולה על פי רוב מבחינה אינטלקטואלית ועברית (לא במקצועות הריאליים אמנם ולא בתחומי האמנות) על הבוגר החילוני. שירי הפסטיגל הם בבואת הסלפי של מערכת החינוך החילונית. לא של מערכת החינוך הדתית. אנחנו חייבים להודות בכך. מי יתקן את עיוותי ישראל? לא נראה ששי פירון בכלל מודע לכל זה. הוא שקוע בעולמו חבוש הכיפה. הוא מכיר מבפנים רק את מערכת החינוך הדתית. הוא לא מעלה בדעתו מה קורה באמת במערכת החינוך החילונית. מי יכול להעלות בדעתו, למשל, שהפסיקו ללמד את סימני הניקוד בשמותיהם ואת האותיות בשמותיהם?!

במהלך השנים אמנם בוטלה שיטת השפה כמכלול הנוראית, אמנם סולקו הבדידים המטומטמים, אבל עדיין השיטה והגישה מעוותות מאוד ויוצרות הפרעות קשב חמורות ועילגות חמורה בקרב חלק ניכר מתלמידי ישראל החילוניים.

48 תכניות בישול בטלוויזיה!

ועוד מעוללות חיינו, החל משירי הפסטיגל החדש ועד 48 תכניות בישול שונות (!), לא פחות, שספר יועץ ראש הממשלה לשעבר אביב בושינסקי, שדיבר בערוץ 99 על כישלונות הרגולציה בתחום השידור הטלוויזיוני. וקרא לרגולטור בתחום השידור, אם יש כזה, לדלל במהירות את הנגע הממאיר הזה, שהולך וגדל כמדומה.

גם בעניין זה, אם יורשה לי, כתבתי בלי סוף. ומחו עוד ועוד מבקרי טלוויזיה. וכלום. פשוט כלום. ואין יום שאתה לא מוצא בו תכניות בישול כאלה ואחרות בטלוויזיה. ולעומת זאת, אין אפילו תכנית תרבות אחת בפריים טיים. לא קולנוע, לא ציור, לא ספרות (בנוסח "הופכים דף" שלנו עם רם עברון זכרונו לברכה או "אפוסטרוף" הצרפתי עם מישל פיבו), ויש בהחלט שעות (שישי בערב לפני החדשות כבר אמרתי?) שבהן משודרות במקביל בכל שלושת הערוצים המרכזיים תכניות אוכל. ומלמדים את כולנו שאנחנו זקוקים להצלה אם אנחנו לא יודעים לבשל, אבל ממש לא זקוקים לשום הצלה אם אין לנו מושג ירוק על עניין אינטלקטואלי כלשהו. אם יש רגולטור לטלוויזיה, יופיע מיד!

דעה אחרת על דויד גרוסמן

וזה לא שאני בעד קריאת רוב הספרים המוצעים לנו. ממש לא. רוב הספרות נעשה לא רלוונטי בתכלית, וכך גם הזן הנכחד כמעט של מבקרי הספרות, אבל אני בהחלט בעד דיון אינטלקטואלי ער בכל ענייני הרוח והאמנות והספרות, בוודאי על חשבון אינסוף תכניות הבישול.

אני למשל לא מסכים עם נורית גרץ שספרו החדש של דויד גרוסמן הוא גדול. ממש לא. בתחילה התפעלתי מן הפתיחה התזזיתית שלו, אבל אחרי כמה עשרות עמודים (והפעם קראתי את הספר עד סופו, כדי לבדוק את עצמי) העניין נעשה מייגע, משמים, מאומץ, ובדיחות הסטנד אפ מפסיקות להצחיק ואפילו להעלות חיוך, כשהשאלה הכי מרתקת שצריך הקורא לעקוב אחריה לקראת סוף הספר הוא מי באמת מת, האבא של המספר או האמא שלו. אני לא אגלה לכם מי, אבל זה ממש לא משנה. הכל די טפל ודי לא חשוב. הרבה תיאטרליות ספרותית וניפוח על מעט מאוד.

גרוסמן | צילום: גטי אימאג'ז(צילום: GettyImages)

גרוסמן לדעתי צריך כיוון אחר. אולי למשל אוטוביוגרפי ישיר, בנוסח "סיפור על אהבה וחושך" (במקום כל ההסוואות האוטוביוגרפיות המלאכותיות בספריו הבדיוניים, כולל החדש) או אולי מחזמר או אופרה (שני הפזמונים שלו, "שירת הסטיקר" עם הדג נחש ו"קצר פה כל כך האביב" עם יהודה פוליקר - נפלאים). מה שבטוח, אפשר היה לקיים דיון טלוויזיוני מסעיר על הספר הזה ועל גרוסמן בכלל, אבל אין מקום: צריך לבשל עוד משהו הערב.

שירים למדוכאים

הלאה. מבקר השירה של "ידיעות אחרונות", אלי הירש, שוב טועה באבחנה. הוא מגדיר את שיריו של עזרא פאונד, אחד מגדולי השירה במאה העשרים (שאוסף מקיף ומעניין של כתביו בעברית הופיע עכשיו על ידי יהודה ויזן) כ"חלולים וריקניים וחקייניים" וכלל איננו מבין את גאונותו של פאונד או את העניין כולו.

פאונד הוא פשוט מישהו שכתב שירה נפלאה בצעירותו, ואחר כך הסתאב, גם מבחינה שירית (שירי ה"קאנטוס" המאוחרים שכתב) וגם מבחינה פוליטית (הוא נעשה פאשיסט, אנטישמי ומטורף). אבל פאונד המוקדם הוא מקסים. לא חקיין, לא ריק ולא חלול. הנה השורות הפותחות רבות היופי של ספר שיריו בעברית בתרגום דורון קורן ("שירים של עזרא פאונד", הוצאת כנרת), שבהן הוא מגדיר את ייעוד שיריו: להגיע אל המדוכאים, אל הבודדים, אל העבדים הרוחניים בעולם הזה. להשפיע עליהם, לנער אותם, לנחם אותם. מי שקורא לזה "חקייני וחלול" לא מבין שום דבר:

"לכו, שיר?י, אל הבודדים והלא-מסופקים,
לכו גם אל רצוצי האומץ, לכו אל העבדים-מכוח-מוסכמה,
שאו את תיעובי למדכאים אותם.
לכו כמו גל גדול של מים צוננים,
שאו את תיעובי למדכאים.

ד??ב??רו? כנגד דיכוי בלתי מודע,
ד??ב??רו? כנגד הרודנות של חסרי הדמיון,
דברו כנגד מוס?רות,
לכו אל הבורגנית הגוועת בריקנותה,
לכו אל הנשים בפרוורים.
לכו אל הנשואים בבחילה,
לכו אל אלה שכישלונם מוחבא,
לכו אל המזו?ו?גים בלא מזל,
לכו אל הרעיה הקנויה,
לכו אל האשה הגרורה".


מי שלא מבין כמה זה נפלא, לא מבין שום דבר או כמעט שום דבר בשירה. אתה הבנת את זה, אלי הירש?

הכי מצחיקים בישראל

ואחרי שקטלתי כך וכך אנשים ונשים בטור הזה, אני רוצה לנחם אותכם ואותי בכמה דמויות שמשמחות את כולנו, אני מקווה, ושגם אני אוהב במיוחד בתרבות הישראלית. ואני מתכוון במקרה זה למצחיקים הכי גאוניים שיש לנו.

קראתי למשל טור של רענן שקד על בתו התינוקת שאוכלת ומשמינה (אני יכול להרגיע אותו: משמני התינוקות יורדים בדרך כלל). התפוצצתי מצחוק. ממש פרצי צחוק בלתי נשלטים. מדובר בפיליטוניסט הכי טוב בישראל היום. ולחילופין אני רואה את ליאת הר-לב בתנועת פתיינות אחורית עם האינסטלטור (אסי כהן או יובל סמו. אני כבר לא זוכר). בניב הרוסי שלה ב"פרלמנט". פשוט גאוני. גם כאן התמוגגתי מצחוק. הבייגלה מעל ראש הקומיקאית הכי הכי עבר מאורנה בנאי לעלמה זק וממנה לשני כהן וממנה לליאת הרלב. אין כמוה.

ליאת הר לב | צילום: ראובן שניידר(צילום: ראובן שניידר)

או תכנית הבוקר של אביעד קיסוס וטל ברמן. קיסוס הוא המצחיק (והוא מפוצץ מצחוק) וטל ברמן מנגן איתו נפלא את הדואט הרדיופוני הזה. ואין כמו עמוס בידרמן, הקריקטוריסט של "הארץ", לפעמים אני צריך להתעכב כדי להבין מה הוא צייר, אבל לפעמים זה חד ומצחיק וחכם ומדויק. וכל אלה הם ניצחון הישראליות. כי אין דברים כאלה, ולא יכולים להיות, בשום מקום בעולם. זה כל כך שלנו. זר לא יוכל להבין את זה. וזה כל כך ממלא אותי באהבה ישראלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully