פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מכאן אני ממשיך": לשבת שבעה יכול להיות משעמם נורא

      "מכאן אני ממשיך" עטור הכוכבים מתאר איך משפחה אמריקאית מתאבלת על מות אב המשפחה, ועושה זאת באופן סתמי שמעורר געגועים ל"שבעה" של האלקבצים

      "מכאן אני ממשיך": לשבת שבעה יכול להיות משעמם נורא

      שש שנים לאחר ש"שבעה" היה לאחד הלהיטים הקופתיים הגדולים של העונה בישראל והניח את היסודות ל"גט", שוב מגיע לאקרנים סרט העוקב אחר משפחה שמתכנסת יחדיו כדי להתאבל במשך שבעה ימים על מות אחד מיקיריה. ההבדל הוא, שהפעם הוא מגיע מאמריקה – מדובר ב"מכאן אני ממשיך", דרמה קומית שביים שון לוי, מבולטי יוצרי שוברי הקופות ההוליוודיים לכל המשפחה בעשור וחצי האחרונים (סדרת "לילה מוטרף במוזיאון" ועוד), בכיכובם של כמה מן הפרצופים המוכרים ביותר במסך הגדול והקטן בעת הזו, ובהם ג'ייסון בייטמן, טינה פיי, אדם דרייבר, רוז ביירן וכן ג'יין פונדה.

      מן הסתם, הפעם גם לא מדובר במשפחה ישראלית, אלא בשבט אמריקאי בו האם נוצרייה והאבא היה ממוצא יהודי אך הקפיד לשמור על ריחוק מכל סממן דתי במשך חייו, ולהפתעת כולם ביקש במותו מצאצאיו לשבת עליו שבעה, מסיבה שתתגלה רק בסצנות הסיום אך אפשר לנחש אותה עוד לפני שנכנסים לאולם. הבקשה הזו מאלצת אותם לבלות זה עם זה שבוע, אך חשוב מכך – דורשת מהם לשוב לעיירת הולדתם, ולפגוש חברים ואהובים מן העבר.

      נקודה זו מתגלה כמהותית, שכן הסרט מתמקד במפגשים המחודשים הללו יותר מאשר במתח בין האחים והאחיות ובין עצמם ובינם לאמם. טוב שכך, שכן קומדיות אמריקאיות על סירי לחץ מתגלות בדרך כלל כסדיסטיות וקשות לצפייה. אך יש בעיות גם עם העיסוק של "מכאן אני ממשיך" בחזרה של הגיבורים למכורתם. לוי, בהתבסס על התסריט של ג'ונתן טרופר (שעיבד רב-מכר של עצמו), מתאר אותו בצורה שחוקה ושטחית למדי.

      מכאן אני ממשיך (יח"צ)
      מפגש פסגה בין "משפחה בהפרעה" ו"רוק 30". ג'ייסון בייטמן וטינה פיי ב"מכאן אני ממשיך" (צילום: יח"צ)

      לדוגמה, הדמות המרכזית מבין האחים היא של בעל שזה עתה נבגד בידי אשתו (ג'ייסון בייטמן), אך לשמחתו מחכה לנו נחמה בדמות בת הכפר שתמיד היתה מאוהבת בו (רוז ביירן), ואף שהיא אשה בוגרת, יפהפייה ונבונה, כל השנים הללו נשארה לבדה וחיכתה לו כמו שטיח דלת. גם תיאור התחממות היחסים ביניהם נעשה במקום הבנאלי ביותר – זירת החלקה על הקרח, ולצלילי השיר הנדוש ביותר במעמדים שכאלה – "Time After Time" של סידני לאופר. בקיצור, לא משהו שלא ראינו כבר בסדרה אמריקאית משנות התשעים, וזה נכון גם לגבי שאר קווי העלילה.

      בכלל, הסרט נטול כל שאר רוח. התסריט שלו רהוט, אבל אין בו שנינות או ברק. כאלה הן גם עבודות המשחק והבימוי: לוי וצוות השחקנים המשובח שלו עושים את עבודתם כהלכה, אבל בלי התלהבות, וכתוצאה מכך אין פה אף רגע מרגש או מצחיק באמת. מדי פעם "מכאן אני ממשיך" מנסה להרים את הראש באמצעות איזושהי תפנית דרסטית – סצנת הפלה, חשיפת רומן לסבי וכיוצא בזה. אך המהלכים הללו נראים מופרכים ומאולצים, וגם זה לא עובד.

      מכאן אני ממשיך (יח"צ)
      תחכו בסבלנות, בסוף יגיע הקוגל. מתוך "מכאן אני ממשיך"

      לא ברור מדוע כמה מן המבקרים בארצות הברית החליטו שמדובר באחד התוצרים הקולנועיים הגרועים של השנים האחרונות. הם סתם יצרו ציפיות שווא לאיזושהי חגיגת טראש מהנה או למשהו שאם אי אפשר לצחוק ממנו, אפשר לפחות לצחוק עליו. אך "מכאן אני ממשיך" אינו מיוחד, לא לטוב ולא לרע. סתם סרט פרווה - מהסוג שאם במקרה תופסים מחסה מהגשם באולם הקולנוע ונתקעים מולו או נופלים עליו במקרה באחד מערוצי הטלוויזיה, אפשר לצפות בו בלי לצאת עם נזק מוחי, אך גם בלי לזכור שניה לאחר מכן מה קרה בו.

      מה שכן, ההתבססות על השבעה כנקודת מוצא עלילתית גוררת מדי פעם גם שימוש בעוד כמה אלמנטים יהודיים, ואלה יוצרות רגעים שעשויים להיראות משעשעים למדי בעיני קהל הישראלי. בעיקר מפני, שאף אחד בצוות השחקנים אינו מהשמות ההוליוודיים שכבר החצינו לעייפה את זהותם היהודית (למעשה, כמעט אף אחד מהם אינו יהודי). לא תמצאו כאן את וודי אלן ואת סת' רוגן, אלא כוכבים שפחות צפוי לראות אותם בהקשרים שכאלה. אז אם מישהו אי פעם חלם לראות את אדם דרייב מניף בחגיגיות קוגל – "מכאן אני ממשיך" יגשים סוף כל סוף את מאוויו. בסופו של דבר, זו גם הדרך הכי קולעת לעמוד על טיבו של הסרט הזה: הסצנה הכי מעניינת בו מפגישה בין שחקן מ"בנות" ופשטידת אטריות אשכנזית.

      מה אתם חשבתם על "מכאן אני ממשיך? ספרו לנו בפייסבוק