תנו צ'אנס למלחמה: בראד פיט סתמי ומאכזב ב"זעם"

    "זעם" החדש של בראד פיט מבטיח להראות לנו את מלחמת העולם השנייה כפי שמעולם לא ראינו - אבל בפועל, מתגלה כסרט שגרתי ומיותר

    • זעם
    • בראד פיט
    יח"צ - חד פעמי
    בניגוד לרוב התוצרים ההוליוודיים על מלחמת העולם השנייה, כאן זמן ההתרחשות אינו בפלישה לנורמנדי, אלא בשלהי המלחמה ב-1945, בשעה שהצבא הגרמני כבר נואש ובאקט התאבדותי, העלה בעוד כמה דרגות את מידת הברבריות שלו

    לקול תופים וחצוצרות, הגיע אתמול (חמישי) "זעם" לבתי הקולנוע בישראל. סוף סוף בא הרגע ונחשף לקהל, לאחר חודשים בהם העומדים מאחוריו פימפמו אותו – "מעולם לא ראיתם כך את מלחמת העולם השנייה!" הצהירו כתבות הקידום. דרך הסיפור על חייל אמריקאי צעיר שמצטרף בעל כורחו ליחידה הדוהרת בטנק לתוך מעמקי שטח האויב הנאצי, הובטח לנו כי הסרט יגרום ל"להציל את טוראי ריאן" להיראות כמו תרגיל על יבש.

    על פניו, היתה סיבה לקחת ברצינות את ההבטחות הללו. אחרי הכל, בראד פיט מככב ברשימת הקרדיטים גם כשחקן הראשי, המגלם את מפקד היחידה, וגם כמפיק – ובשנה שעברה הוא כבר הוכיח ב"12 שנים של עבדות" את יכולתו להפיק סרטים שמתמודדים עם ההיסטוריה באופן מקורי, רציני ועוצמתי. נוסף לכך, שרביט הבימוי הופקד בידי דיוויד אייר, מי שהמחיש ב"סוף המשמרת", "חבלה" ואחרים כי הוא מן היוצרים המחוספסים וחסרי הרחמים בהוליווד של ימינו. בצד זאת, גם מוקד העלילה נראה מעניין. בניגוד לרוב התוצרים ההוליוודיים על מלחמת העולם השנייה, כאן זמן ההתרחשות אינו בפלישה לנורמנדי, אלא בשלהי המלחמה ב-1945, בשעה שהצבא הגרמני כבר נואש ובאקט התאבדותי, העלה בעוד כמה דרגות את מידת הברבריות שלו.

    בדקות הראשונות, נראה כי אכן הסרט מגשים את הציפיות, והוא מציג רצף של סצנות חזקות וקשות לעיכול. אך האימפקט נעלם לאחר כרבע שעה, ומכאן והלאה מגיעות שעתיים סתמיות להפליא, בהן נכשל "זעם" בכל חזיתות. כך, למשל, הממד המעניין אמור להיות סיפור החניכה של המצטרף החדש ליחידה, שה תמים שנדרש להפוך את עורו ולהיות מכונת הרג. אך אייר מתאר זאת ברדידות ובלי שום עומק פסיכולוגי או תחכום תסריטאי. רגע אחד החייל, בגילומו הסימפטי של לוגן לרמן, רועד ומקיא למראה גופות – ורגע אחר הוא כבר מרסס חיילי אויב כאילו היה רמבו.

    (תוכן מקודם)

    פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

    בשיתוף נומייר פלוס
    לכתבה המלאה
    רוצים סרט טוב על טנק? תראו את "לבנון". מתוך "זעם" (צילום: יח"צ)
    כאתנחתא בין הפצצה אחת למשנה, אייר מתאר כיצד נכנסים החיילים לבית גרמני שנותרו בו בחיים רק שתי עלמות, ואלה כמובן לא מחכות רגע לפני שהן מזמינות את הצעיר האמריקאי למיטתן

    גם שאר הדמויות לא מעניינות במיוחד. בראד פיט מגלם דמות של מפקד שמיואש מהעולם כי כבר ראה הכל – אבל מה לעשות שגם אנחנו כבר ראינו הכל, כולל דמויות כאלה, ולא פעם. דמויות המשנה שבצדו נדושות עוד יותר, ומחולקות לפי המבנה שכבר בסרטים משנות הארבעים היה מיושן: יש את החייל הדתי האדוק, את החייל עם הפרצוף של הפושע ואל דאגה, גם את ההיספני. כשלעצמו, זה לא היה מפריע אילו אייר היה מאיר את הדינמיקה ביניהן באיזשהו אור מעניין, אבל זה לא קורה. מתחילת הדרך ועד סופה, כל אחד אומר בדיוק את מה שהיה מצופה ממנו להגיד.

    באופן לא חריג לסרטי מלחמה, את המסך ממלאות בעיקר דמויות גבריות. ברגע האחד שבו צצות נשים, אפשר רק להצטער על כך שזה קורה בגלל הדרך בו הסרט מציג אותן: מתישהו באמצע הסיפור, כאתנחתא בין הפצצה אחת למשנה, אייר מתאר כיצד נכנסים החיילים לבית גרמני שנותרו בו בחיים רק שתי עלמות, ואלה כמובן לא מחכות רגע לפני שהן מזמינות את הצעיר האמריקאי למיטתן.

    אך האמת היא שמיותר להתרעם על סצנה אחת בתוך סרט כל כך לא משמעותי, שכושל בכל רבדיו. גם בלחם והחמאה של ז'אנר המלחמה, קטעי האש והתופת, הוא לא מספק את הסחורה. אמנם אייר הגביל את עצמו בכך שמיקם את מרבית האקשן בטנק, אבל זה לא תירוץ – גם ב"לבנון" הישראלי היה זה כך, ועדיין התוצאה התגלתה כאינטנסיבית ומרתקת. כאן, הבימוי לא יודע כיצד להפוך את המעט ליותר. לזאת יש להוסיף את ערכי ההפקה הדלים של "זעם". לא ברור אם התקציב היה נמוך מלכתחילה או שהשימוש בו לא היה מיטיבי, אך דבר אחד ברור – דרמת המלחמה הזו לא נראית טוב, בטח לא יחסית לפרויקט הוליוודי שמתיימר להרשים ולהמם.

    רוצים סרט טוב עם בראד פיט על מלחמת העולם השנייה? תראו את "ממזרים חסרי כבוד". מתוך "זעם"
    אך אפילו עוד יותר מכל אלה, הדבר הכי מטריד ב"זעם" הוא שלא ברור בכלל מה הוא מנסה להגיד, ולכן קשה להבין למה טרחו לעשות דווקא אותו ודווקא עכשיו

    אך אפילו עוד יותר מכל אלה, הדבר הכי מטריד ב"זעם" הוא שלא ברור בכלל מה הוא מנסה להגיד, ולכן קשה להבין למה טרחו לעשות דווקא אותו ודווקא עכשיו. למשל, לאורך רוב הסרט נראה כי אייר מבקש להמחיש דרך המהפך באישיותו של החייל הצעיר, כי האדם הוא חיית טרף במהותו, וכי טבע הדברים הוא שכל כבש יהפוך לנמר. אך אז, סצנת הסיום מציעה פואנטה פציפיסטית, הומניסטית ומלאת אחווה, ובכך בעצם מוחקת את כל מה שנאמר קודם לכן. התחושה היא שזה לא נעשה מתוך כוונה מודעת לייצר דו-משמעות, אלא סתם מתוך בלבול, או אולי מרצון לרכך את המסר ולצאת בסדר עם כולם.

    הסיום החלש רק מנציח את רמתו המאכזבת של "זעם" כולו, שהיה לו פוטנציאל להתעלות מעל רבות מן היצירות הקודמות מסוגו, אך הוא מוצא את עצמו דווקא בתחתית הערימה. אז מה בדבר ההבטחה, ש"סרט כזה על מלחמת העולם השנייה עוד לא ראיתם"? זה נכון רק אם מעולם לא ראיתם אף סרט על מלחמת העולם השנייה.

    מה אתם חשבתם על "זעם"? ספרו לנו בפייסבוק

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully