גברת אמביציה

סיגלית לנדאו, שכבר אפשר לקרוא לה אמנית בינלאומית, התגלתה לראשונה בתערוכה "טרנזיט" במסגרת ארטפוקוס ב-1994. מאז הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, בניו יורק, ולוהקה לתערוכות קבוצתיות ביפן, אירלנד, רוטרדם, אדינבורו, היידלברג ועוד. לנדאו גם זכתה בפרסים, השתתפה בביאנלה בונציה ב-1997 ובדוקומנטה בקאסל באותה שנה. עכשיו היא מציגה בגלריה אלון שגב את הפרויקט החדש: The Country.

לנדאו מתמחה בטוטאלי, בגדול מהחיים, בדבר המוקסם מעצמו עד איבוד פרופורציות. היא בנתה פרסונה של אמנית שהיא הקורבן הטוטאלי של האמנות, המגה-סטאר של ההקרבה, כזו שאין לה חיים בלעדי האמנות. גם הכאב שלה נוקב, עד זוב דם בפועל (למשל, בעבודת חישוק התיל). זה אמור לייצר רף-מחויבות גבוה עבור שאר האמנים: אם הם רוצים לאכול לפעמים, הם צריכים להרגיש בורגנים. לא צריך לטעות ולראות בכך עמדת חולשה. העמדה הזאת מצטלמת נפלא, משווקת היטב ונמכרת טוב. עיתון "הארץ" אוהב אמניות רזות שעובדות קשה.

אין ספק שלנדאו מומחית בעיצוב חלל חושני אפקטיבי. החוויה, האווירה, התאורה והצבעוניות ערוכים להפנט כל אחד: גם אם אתה מסטול שאנטי שרוצה להתחבר לזה, גם אם אתה יאפי שרוצה לקנות את זה, גם אם את דודה שלמדה אמנות בסבנטיז ומשתדלת להישאר מעודכנת וגם אם את מעקמת-אף מקצועית ששום דבר לא מספיק מתוחכם בשבילך - ללנדאו יש משהו בשביל כל אחד (ואכן, כבר בפתיחה נמכרו כמה עבודות בכמה אלפי דולרים).

זו אולי התערוכה הנקייה, ההומוגנית, הרגועה והקרירה מבין תערוכותיה. עבור אמנית שהתמחתה בפרויקטים אדירי ממדים ועתירי אנרגטיות מתפרצת, זה סוג של הישג, למרות שעיצבה כליל את פנים הגלריה, שצבעה את כולה מהמסד עד הטפחות, שהמירה את התאורה הסטנדרטית בנקודות ניאוניות המשרות על הכל אווירת נכאים עמומה של לפנות בוקר.

אז ככה: נכנסים דרך חדר קטן יחסית, אפלולי, שמתקרתו בוקעים ענפים יבשים, מתים (קצת כמו אצל גיל שחר, אורי קצנשטיין, אוגו רונדינונה). משם עוברים לחלל המרכזי שכל רצפתו מצופה ביריעות זפת מעורבבות בסיד. על כל הקיר תצלום שחור-לבן ענק של גגות תל אביב. לנדאו יצרה גג. מגיעים אליו דרך חדר הכביסה. השקט המיוחד של גגות מתקיים, ויש סימולציה של גובה. חבל כביסה מתוח בפינה, אנטנה מזדקרת, קצת לבנים מחזיקות ברזלים מכופפים. האשליה עובדת.

על הגג-רצפה שלוש דמויות, שמייצגות שלוש פרסונות או שלוש אידאות של האמנות: זה שסוחב, זאת שקוטפת, זה שרושם. הדמויות קצת עב"מיות, זומביות, מקולפות עור, עם שרירים אדומים משורגים ועיניים מרוקנות. התנועה מוקפאת. אלה ייצוגים מיתיים של האפשרויות האנושיות (הצייד, המלקטת וההיסטוריוגרף), או מעין גן עדן קטן (חוה קוטפת את פרי עץ הדעת, אדם עובד, ולדמות השלישית יש יד שרושמת).

ויש גם המון כדורי נייר אדומים. הם נראים כמו פירות, אברים פנימיים, תחמושת, כמוסות-זמן, כדוריות-דם. לצידם צנצנות ומבחנות. מין מפעל או מעבדה. העובדה שהכדורים עשויים מעיתוני "הארץ" והם מתוארכים, היא נקודת החולשה בתערוכה. העובדה שרואים בצילום את מגדל שלום גם כן. הלוקליות פוגמת בעוצמה האלגורית הפוטנציאלית וגוררת את העניינים לכיוון של "אמירה על המצב". במסדרון אחורי קטן, על כסא מתקפל, תלוי שיר ושמו "דובדבן". המשוררת, יערה שחורי, מקבילה בין דובדבני-לבנון לחיילי-דובדבן. הפירוט, האילוסטרטיביות, הלחיצה היתרה על הדוושה, הם הטמעת המסר בכוח, והם בעוכרי העבודה.

למרות יופיו של המערך כולו, ועם כל השמחה על עשיית פיסול, על יצירת סביבה אמביציוזית, דבר שלא נראה הרבה בעשייה הישראלית, למרות זאת - העסק לא מצליח לשמור סוד. העבודה מתבררת כחשופה. היא עוסקת בזמן מיתי לעומת זמן שקשור לכרוניקת-עיתונות. תפישת הזמן העיתונאית מעומתת עם זו האגדית, של הבריאה (7 ימים מייצגים 7 עידנים? 7 פלנטות?). בלוקליות לעומת שומקום או כלמקום (האם יש גן עדן עלי אדמות?).

הסביבות של לנדאו תמיד קצת עזובות, מלוכלכות, נטושות וכאילו מבולגנות. לאט-לאט, מתוך העומס, דרך ריבוי הפינות והאלמנטים, מתחילים להתבהר הנושאים. הפעם העוצמה של הפיסול במיטבו היא דווקא במעשה המינימליסטי במהותו - הפיכת היוצרות גג-רצפה – יותר מאשר בכל הפרטים שהוא מכיל.

ויש עוד עניין קטן - ה"סיגליות" מעומתת עם ה"שגביות". כלומר, יש משהו טורד מנוחה, איזה פער לא מיושב לגמרי בין הלכלוך מלא התנופה, הטפטופים, החומרים הגסים והלא משויפים של סיגלית לנדאו, לבין המלוקקות המהוקצעת של גלריה אלון שגב.