ב-1952 נכנס איליה קאזאן, אחד האנשים המשמעותיים והמשפיעים בהיסטוריה של ברודוויי והוליווד, לרשימה השחורה של תעשיית הבידור האמריקאית. זה קרה בעקבות "עדות ידידותית" לממשל בשיאו של המקארתיזם, כשקאזאן הסגיר שמות של חברים שלטענתו עסקו בפעילות קומוניסטית. הסערה שככה מעט וכעבור שנתיים יצר קאזאן את "חופי הכרך" בכיכובו של מרלון ברנדו. במרכזו של הסרט עמד עובד נמל צעיר, המתלבט אם להלשין על אנשי המאפיות שהשתלטו על האיגודים המקצועיים בנמלי ניו יורק ולבסוף גם עושה זאת. הדעה הרווחת היא שדרך שבחה של ההלשנה, קאזאן הצדיק את שיתוף הפעולה שלו עם השלטון.
עמוס עוז לא הלשין על איש אבל בישראל הוא מתויג כסוג של איליה קאזאן, נושא על גבו כבר שנים רבות את תווית הבוגד. ככל שמתחזקת הלאומנות, ככל שגדל הקרע בין שמאל לימין וככל שמתרחקת לה התקווה לפתרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ממשיך אחד מאנשי הרוח הגדולים שידעה מדינת ישראל לצבור לעצמו אויבים. מסיבה זו בעיקר כתב את "הבשורה על פי יהודה", רומן חדש שמציג באור שונה את שאלת "מיהו בוגד", ובמיוחד מערער את הקונצנזוס סביב מי שנחשב לתוקע הסכין הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות יהודה איש קריות.
גיבור "הבשורה על פי יהודה" הוא שמואל אש, סטודנט מבטיח בירושלים של סוף שנות ה-50. פרידה מפתיעה מחברתו, שהעדיפה להתחתן עם בן זוגה הקודם, ופשיטת רגל כלכלית של משפחתו מעוררים בשמואל את הרצון לזנוח את עבודת המחקר שלו "ישו בעיני היהודים" ולעזוב את העיר, למורת רוחו של מרצהו. בעודו מתכונן לפרידה מהבירה, נתקל שמואל במודעת דרושים קטנה, ובה הוא נדרש לארח לחברה לנכה בן שבעים ולסייע למטפלת שלו עתליה, אישה מסתורית ועצובה. כששמואל מגיע לדירה האפלולית הוא נתקל בחומה אטומה של השניים, אך אט-אט מצליח להידבר עימם, לחשוף את סודותיהם ומגלה שלאישה קשר לשאלתיאל אברבנאל, מתנגדו העיקרי (הבדוי) של דוד בן גוריון לרעיון הקמת מדינת ישראל. בעזרת בני שיחו החדשים שמואל ממשיך באופן עצמאי במחקרו על ישו בעיני היהודים ובוחן מקרוב את הרעיון החלופי של שאלתיאל לתפישה הרווחת, לפיה הקמת מדינה בזמן סכסוך עם הפלסטינים היא הפיתרון היחיד.
על אנשים רבים המתקרבים לעשור התשיעי של חייהם נהוג לומר כי הם "מפוכחים", אך עוז לא חושב אפילו לרגע לעשות חשבון נפש ולהגיד למי ממקטרגיו "טעיתי". להיפך, הוא מחזק את טיעוניו לאורך השנים בכך שהוא קורא תיגר על שני הקונצנזוסים הגדולים ביותר של הנצרות והציונות היהודית בגידתו של יהודה איש קריות בישו והקמת מדינת ישראל. במניפסט מלא תוכחה של הסברים אמיצים, לא משוללי היגיון אך גם מוקצנים, עוז מסביר מדוע התפישה ההיסטורית כלפי שני המיתוסים הללו שגויה מיסודה. החוט המקשר בין שני האירועים הגדולים, שהתרחשו בהפרש של כמעט 2,000 שנים עובר, כמובן, דרך היהודים. "כולנו יהודה איש קריות", אומרת אחת הדמויות, "גם כעבור שמונים דורות כולנו יהודה איש קריות... בדיוק כמו היהודי הישן, כך אף היהודי החדש שלכאורה צמח כאן, לגמרי אינו חזק ואינו זדוני כי אם חמדן, מתחכם, רעשני, מבוהל ואכול חששות ופחדים".
אף אם לא באופן מפורש כמו ב"סיפור על אהבה וחושך", גם הרומן הזה מכיל לא מעט אלמנטים אוטוביוגרפיים מחייו של עוז. נדמה שכל אחת מהדמויות, בוגדת ונבגדת, מספקת נדבך קטן שמשלים את התמונה הכוללת. שמואל התר בנרות אחרי הבדידות, שאלתיאל, שהתרועע עם ערבים אך ראה בעצמו ציוני שחיפש לשווא פיתרון אלטרנטיבי של שתי מדינות לשני עמים, הזקן העייף גרשום ואלד, שראה כיצד חלומותיו נגוזו וגם יהודה איש קריות, שבעיניו של עוז נעשה לו עוול היסטורי גדול בשל דעה קדומה ואטימות מובנית לעובדות ההיסטוריות ששוללות את היותו הבוגד הקלאסי.
ניתן לראות ב"הבשורה על פי יהודה" את החלק השלישי בטרילוגיה, אחרי "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך". עוז חוזר לאותה ירושלים שתיאר בשני רומנים מצליחים אלו, בהם בלטה כל כך דמות הבוגד/ת. אלא שהפעם לא דמות אחת מתווה את הנתיב הזה, כי אם כולן כמעט: ישו, יהודה איש קריות, שאלתיאל אברבנאל וגם שמואל אש עצמו. כולם בגדו במשהו או במישהו, חלקם הפך לנבגדים בראי ההיסטוריה. "מי שיש בו העוז להשתנות", אומר שמואל בקול שניכר כי הוא בוקע מגרונו של המחבר, "תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. שאלתיאל אברבנאל חלם חלום יפה, ובגלל חלומו היו שקראו לו בוגד".
הסגנון של עוז נותר זהה, זהו אותו סופר מוערך בעל השפה העשירה, שמתקדם לאט, לעתים בצורה מעיקה, בעלילה, אך אין טוב ממנו כדי להכניס את הקורא לאווירה ולהשרות תחושה של אותנטיות. הרעיונות שהוא מעלה פותחים צוהר לחשיבה שונה והם גולת הכותרת של הספר. מכיוון שאת המשוכנע אין לשכנע, שונאיו של עוז ימשיכו לקלל ואוהביו לברך. הזרם הקטן והלא משוחד עשוי להישבות בקסמיו של הספר, או לראות בו מסמך עקרונות מגלומני והזוי. האופציה ההגיונית ביותר היא ששתי התשובות יהיו נכונות.
עמוס עוז/ הבשורה על פי יהודה, הוצאת כתר, 308 עמודים.
האם תקראו את "הבשורה על פי יהודה"? ספרו לנו בפייסבוק