זוג גברים מבוגרים חי יחד כבר עשרים שנה. לא סיפור גדול: השניים מוקפים בחברים ובמשפחה אוהבת. אבל רק עכשיו, עם כניסת החוק המאפשר לזוגות חד-מיניים להינשא, הם יכולים לחגוג באופן רשמי. חגיגה גדולה? לא: הם עורכים טקס צנוע וסוף סוף נישאים זה לזה. לא ביגי. בעקבות הנישואין, אחד מהם מפוטר מעבודתו בבית ספר קתולי. מבאס, אבל זו לא היתה אשמת אף אחד ואין מה לעשות. אף אחד לא תובע אף אחד, אף אחד לא הופך לסמל למאבק לשיוויון. בעקבות אובדן העבודה, הזוג לא יכול להרשות לעצמו את הדירה הניו-יורקית שלהם, ועד שימצאו סידור אחר, הם נאלצים להתארח זמנית, כל אחד בנפרד, בדירותיהם הצפופות ממילא של חברים וקרובים. מרגיז. אבל לא סוף העולם. לא צריך לעשות כזאת דרמה מכל דבר.
בתיאור של "אהבה היא מוזרה" כתוב "ז'אנר: דרמה". וטכנית זה נכון: זאת הרי לא קומדיה (יש כמה רגעים הומוריסטיים, אבל לא רבים), ובטח שלא סרט אקשן או אימה או מדע בדיוני. אז זאת חייבת להיות דרמה. אלא שזאת דרמה שמתעקשת לא לעשות דרמה. סרטים, כמנהגם של סרטים, בדרך כלל מתעכבים על הרגעים הקיצוניים, רגשות מתפרצים, צעקות ולחישות. "אהבה היא מוזרה" מתרחש ברגעים השקטים. את ההתפתחויות המשמעותיות באמת בעלילה המעטות מאוד שבכלל קורות הוא אפילו לא מראה לנו, אלא מדלג הלאה, לעוד רגע של יומיום.
זאת החלטה מעניינת ואמיצה שיכולה להיות נכונה, בסרט הנכון. הרגעים הקטנים גם הם חשובים, גם הם יפים - צריך רק להסתכל עליהם נכון. כאן, לפעמים זה עובד. שני הגברים מוצאים עצמם פתאום תקועים בתוך דינמיקה משפחתית שאותה הם לא מכירים. אלפרד מולינה וג'ון לית'גו הם בני הזוג, והאהבה שלהם זה לזה מורגשת ומרגשת: הם שלמים כשהם ביחד, לא כשהם בנפרד. ללית'גו יש סצנה יפה של דיאלוג בלבד עם מריסה טומיי, שמגלמת את קרובת משפחתו, שממחישה את הקושי של שניהם להסתגל למצב החדש, למרות המאמצים לנחמדות משני הצדדים. ולטומיי יש גם בן, ולבן יש חבר, והוא מסתבך בבית הספר - לא צריך להיבהל, זה לא משהו כל כך גורלי.
בהתעקשות שלו לא לעשות סיפור גדול משום דבר, "אהבה היא מוזרה" (אגב, שם מצוין לסרט אחר, שאין לו שום קשר לסרט הזה) מקבל קצב שמתנדנד בין "רגוע" ל"זוחל". סצנות מתמשכות משום מה הרבה יותר זמן מהדרוש. בנקודה מסוימת בסרט אחת הדמויות מסכמת את כל ההתרחשויות עד כה, בלי סיבה נראית לעין מלבד להזכיר לצופים שאולי נכנסו באמצע.
כל העסק הזה די נעים בסך הכל. נחמד עם האנשים האלה, מולינה ולית'גו חמודים להפליא, וכשמבינים שאף אחד לא הולך לדפוק לכם שום מסר חברתי או טרגדיה כפויה על הראש, אפשר להתרווח בכיסא ואפילו לנמנם קצת. אבל לא הרבה נשאר מזה בסופו של דבר: מרוב רוגע הסרט עובר כמעט בלי להשאיר חותם. כשלא עושים דרמה משום דבר, אין דרמה.
מה חשבתם על "אהבה היא מוזרה"? ספרו לנו בפייסבוק
