נושאים חמים

קודם כל מזרחי: "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" מפספסת בענק

יש הרבה כוח בסיפורים של רבים ממרואייני "ערסים ופרחות", אבל הסדרה נמנעת מלרדת לעומקם. תחת זאת היא מתארת מציאות כה סובייקטיבית ולא ממוקדת עד שקשה לגזור ממנה אמת

קודם כל מזרחי: "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" מפספסת בענק

נדמה שאין דרך לצפות ב"ערסים ופרחות - האליטות החדשות" בלי שהיא תקרין ישירות על הצופה. בין אם הוא מזרחי שמזדהה או שאינו מזדהה עם הנאמר, בין אם הוא אשכנזי שמצקצק בניתוק או מתפלש בתחושת אשמה - הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי בערוץ 8 נפיצה מעצם היותה. כמעט כל משפט שם מעורר מחשבה ופולמוס ותגובה לכאן או לכאן. זה לא ככה, זה כן ככה, זה לא חייב להיות ככה, כך בדיוק זה אמור להיות. לכן מפתיע קצת להיווכח שהסדרה מתארת משהו צר ושטחי.

בפרק השני בסדרה (מתוך שלושה) יושבות כמה נשים חכמות בבית קפה ומנהלות שיחה ערה על תפישתן כפרחות בעיניים לבנות וגם בעיני עצמן. בזמן שהן מדברות מגיעה מישהי וסוגרת עליהן את הדלת, ממש ברקע מול המצלמה, והן קוראות לה לפתוח אותה בחזרה. "אתה רואה מה זה אשכנזים?", הן אומרות למצלמה, "בעלי הבית, אדונים, היא תסגור את הדלת מתי שהיא רוצה".

זו, אם תרצו, "ערסים ופרחות" על רגל אחת. סדרה שבאה לתאר את הקיפוח המזרחי וכיצד הפך השד השחור לכוח עולה, "אליטות חדשות" כשם הסדרה, אבל בפועל היא כל כך סובייקטיבית עד שקשה לגזור ממנה איזושהי אמת על המזרחיות העכשווית. רבים מהדוברים מכניסים אל אותה כפיפה מזרחית כל כך הרבה תחושות אפליה שלא קשורות אליה - דתיים, אוהדי בית"ר, גברים בעלי מבנה גוף גדול, אנשים הלובשים צבעים שאינם שחור וחום, עוברי אורח זרים, בנות ששמן 'אורטל', עשרת האחוזים שמעבידים את יתר התשעים. אם מדובר בתשעים אחוז הם בהכרח כוללים אשכנזים, לא?

הרגע ההוא בבית הקפה נראה למביט מהצד כמו שאלה של יחסי אנוש ונימוס בסיסיים - כמו שקורה אצל רוב האנושות כאשר כמה מחבריה מתקבצים ומדברים, מתישהו הווליום בשיחה נעשה גבוה מדי ומפריע לשכנים. זה הכל. אבל לא בעולם שמתארת "האליטות החדשות". בעולמה של הסדרה, האשכנזיה "תסגור את הדלת מתי שהיא רוצה" זה לא בסדר, אבל העובדה שאת כופה את השיחות ואת עשן הסיגריות שלך על שכנייך מתי שאת רוצה היא לגמרי סבבה. המשפט "אתה רואה מה זה אשכנזים?" יחזור שוב באותו פרק על ידי מישהי אחרת, הפעם בגלל שעוברת אורח מול המצלמה הורתה להם לא לצלם אותה. האשכנזים האלה והשטויות שלהם.

ערסים ופרחות האליטות החדשות (יח"צ)
אורטל בן דיין, ממש לא פרחה. "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" (צילום: יח"צ)

זהו חוסר מודעות תהומי ואירוני שמאפיין רבים מהדוברים בסדרה. ניסיון לכפות את תפישת עולמם על כל דבר ועל כל אחד. מגוחכת במיוחד סיטואציה שבה חברתה המזרחית של אחת המרואיינות אמרה שלשיטתה 'פרחה' היא אחת שמונעת מחוסר ביטחון והפגנת שואו, ואחרי שהלכה אמרה המרואיינת על החברה שהיא מצויה בהכחשה. דעתה השונה פשוט לא נחשבת.

רוב הסיפורים הקשים ב"האליטות החדשות" מובאים מפיהם של המרואיינים המבוגרים יותר, ועל פי ייצוגם של צעירים מזרחיים בסדרה נדמה כי ינקו את התחושה הזו והשליכו אותה על הווייתם, בין אם בהשלמה ובין אם בנקם. לצעירה כזו אומרת בפירוש אמה - אישה שללא ספק ספגה אפליה גדולה יותר - "יש לי הרגשה שאת לוקחת הרבה על עצמך, את לוקחת כאב של אחרים". ואכן הבת מיד מזכירה לה שסבא "הלך והתדפק על דלת לשכת העבודה והתחנן שיתנו לו פרנסה".

המקרה של סבא הוא סיפור עצוב אחד מני רבים שחשוב שיישמעו, חשוב שיירשמו, חשוב שיהוו לקח גם למזרחים וגם לאשכנזים, קריטי שיבהירו שעדיין יש אנשים בפריפריות שעדיין כלואים בחרא הזה. אבל הסדרה נמנעת מלטפל בפנים האלה. תחת זאת היא מציגה צעירים רבים המטמיעים את העוול שחוו אבותיהם ואבות אבותיהם, ומשתמשים בו לא רק כדי להעצים את עצמם ולשקם את הגאווה המזרחית הפגועה, לא רק כדי לתבוע חזקה מחודשת על התרבות הישראלית, אלא כדי לשאת את עלבונו של סבא על דש בגדם. כל דבר, תמים ככל שיהיה, נבחן בפריזמת הקיפוח הבלתי כלה והמתישה הזו.

יש בכך מלאכותיות עצומה שקשה להתנער ממנה, והעשייה הטכנית של הסדרה תורמת לה. שיחות כאילו-אמיתיות שנפתחות בצחקוק לא טבעי הנובע מנוכחות צוות הצילום, רגעים המקנים תחושה שהפרקליט מנחה את העדים. המצלמה שהגורל זימן אותה אל מתחת לבניין בדיוק כאשר הגיעה ניידת לסגור מסיבת קריוקי לילית. שיחת טלפון שמעירה את המרואיין כשבמקרה המצלמה שם כדי לתעד אותו וגם, הפלא ופלא, את הצד המתקשר.

ערסים ופרחות האליטות החדשות (יח"צ)
ככה היה מהשכונה. "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" (צילום: יח"צ)

היתרון ב"האליטות החדשות" הוא דובריה הרבים, שחלק ניכר מהם מצליח לצייר תמונה מעניינת ומורכבת מאוד ואומר דברי טעם גם אם לא מסכימים עם כולם. אולם שמה של "ערסים ופרחות" מסגיר מראש את המטרה ואת הבעייתיות שלה. היא לכאורה מפרקת את המושגים האלה כדי להביע את האופן שבו הם נתפשים בעיני המתבונן לְבַן-המבט, אבל ביסודו של דבר מה שאנחנו רואים על המסך הוא מה שנבחר עבורנו, האג'נדה של הסדרה, והיא צרה ומגמתית. גם כשכבר מדברים על גזענות חשוכה שמתקיימת כאן ועכשיו, גם כשכבר יש דיון בסיבות שעדיין ישנן לקיפוח, הם נותרים בשוליים. "לא היה לי כוח ללכת ללמוד", אומר כלאחר יד מרואיין אחד בן 25 בפרק הראשון. "אף אחד מהאזור שלי גם לא לומד". ההצהרה הזו עוברת כמעט בשאננות. הבחור נשאל אם לדעתו זה מקרי והתשובה שלו היא בערך "לא יודע, פשוט אף אחד מהשכונה לא לומד". איך אפשר לשמוע משפט כזה ולא לעוט עליו ולחפור בו?

אין לי יכולת לנתק את הביקורת על הסדרה מהחוויה האישית שלי, מזרחי שצופה במזרחים - סליחה, ערסים ופרחות - מדברים על החוויה שלהם. אני, שבדרך קבע לא איפשרו לי להיכנס למועדונים כי "יש היום מסיבה פרטית", שנהג האוטובוס פתח איתי פעם בשיחה כדי לוודא שאני לא מחבל, שגדלתי בעצמי בשכונה לא פשוטה משופעת ערסים ופרחות, לא מצליח לקבל את זה. השכונה ללא ספק מותירה את חותמה - לשלילה והמון לחיוב - אבל בסופו של יום הבית הוא זה שמתווה את הדרך. "כשאני שואל את עצמי מה הציל אותי מליפול לתהום?" אומר אחד המרואיינים ועונה, "זה החינוך הבסיסי שקיבלתי בבית". אמא ואבא שמתעקשים על חינוך ושלא תתרועע עם חברים מפוקפקים ושלא תשליך את השקית על המדרכה ברחוב ושלא תצעק בציבור כי זה מפריע.

במחוזות שמהם הגעתי ערסים הם לא סתם גברים שנהנים לטפח את עצמם ולהיראות מקושטים ככל הניתן. ערסים הם הגסים והאלימים שהוציאו שם רע לכל אלה שריכוז הפיגמנטים בעורם דומה לשלהם. ניסיונה של הסדרה להרחיב את ההגדרה של 'ערסים' לכל מה שקשור לתרבות מזרחית החובבת הוד והדר, לא מנטרל את המשמעויות הנפיצות של ערס אלא להפך, מנציח את הסטריאוטיפים הגזעניים על המזרחים. אה, אז אנחנו ערסים? אוקיי, אז נהיה ערסים גאים. אנחנו פרחות עילגות? אז זה מה שאנחנו. כאילו יש ערך תרבותי חשוב בקולניות ובהמוניות ובקריוקי זייפני בקולי קולות אל תוך הלילה בלי שום התחשבות בסובבים.

ערסים ופרחות האליטות החדשות (יח"צ)
הסב הרוסי מנצח על תזמורת והנכד מנגן חופני כהן. "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" (צילום: יח"צ)

בשיחות המתקיימות בשני הפרקים הראשונים יש פה ושם נגיעות בעניין התרבות המזרחית, בעיקר כזו שנולדה מהקיפוח ולא ממורשת נושנה, אבל רק הפרק השלישי מציג לאשורה את התרבות המזרחית העמוקה והמרשימה. אלא שמשום מה זה נעשה תחת הכותרת "המתמזרחים" - אשכנזים שגילו את הקסם המזרחי וביכרו את זוהר ארגוב על פני אריק איינשטיין. בכלל, מפתיע להיווכח כמה פעמים עולה שמו של איינשטיין במהלך הסדרה, יותר מאשר זוהר לצורך העניין. תמיד לגנותו הלבנה כמובן, כי להעדיף אותו זה מעשה בל יעשה אם אתה מזרחי.

הסדרה הומה בהכתבות ביזאריות כאלה. שייקספיר זה רע (כאילו אשכנזים הוגים בו יומם ולילה), ללמוד אנגלית ומילים לועזיות זה פסול, ביאליק היה עוכר ספרדים (טענה מופרכת אגב, אבל למה שזה ישנה), מזרחי בהכרח שווה טוב. בשום שלב לא עולה הסברה שכן, כמו בכל ז'אנר אחר חלק גדול מהמוזיקה נחות להפליא וזה לגמרי בסדר לבוז לו. תשאלו את אביהו מדינה. הדברים הרבים שאינם ירודים נאלצו לחכות, כך נדמה, עד שהגיעו האשכנזים המתמזרחים בפרק האחרון כדי להסביר ולהמחיש לנו באמצעותם את הפאר והחיות של התרבות המזרחית, לתת את החותמת הלבנה על התרבות השחורה.

סיפורם של המזרחים הוא סיפורו העגום של כל דור שנדפק על ידי זה שקדם לו, ולמרות ההבדלים הניכרים, קל מאוד למתוח קווים בין רבים מהסיפורים העולים בסדרה לבין מה שקורה עכשיו אצל הדור הראשון של רוסים בארץ. שניים מהם אפילו משתתפים בפרק השלישי ומספרים על ילדותם בסביבה המזרחית, שככל שידעו היא היא הייתה הישראליות. אולי יש בכך משהו אופטימי. כור ההיתוך לא עשה עבודה מדהימה בעשרות השנים שהוא פועל, אבל בכל זאת הניב משהו חמקמק שאפשר לקרוא לו ישראליות, וזו תמיד מאותגרת ותמיד משתנה. שאולי מ"הפרלמנט" ניסח את זה כנראה טוב מכולם: "היום אין את הדבר הזה אשכנזים, מזרחים, רוסים - היום כולם מזרחים".

שני הפרקים האחרונים של "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" ישודרו בערוץ 8 הערב (שלישי) ומחר ב-22:00.

נ.ב.
בערוץ המתחרה, yes דוקו, התחילה בשבוע שעבר סדרה תיעודית אחרת, "תיקים מהסניגוריה", שעוקבת אחרי מספר מקרים משפטיים המטופלים על ידי הסניגוריה הציבורית. שני הפרקים הראשונים שלה מספקים תמונה אגבית אבל מאוד ברורה על זהות העבריינים - ארבעה מתוך הששה המיוצגים הם צעירים מזרחים והשתיים האחרות הן רוסיות. האגביות השותקת הזו מסבירה בעוצמה גדולה ואובייקטיבית את מקומו השריר והקיים של הקיפוח גם כיום, טוב בהרבה מרוב מה שנאמר ב"האליטות החדשות".

לביקורת על "תיקים מהסנגוריה"