פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 13: הסצנה הים-תיכונית כמוסד שידוכים

      מתברר שכל הבלדות קורעות הלב שמגיעות מהזא'נר המסלסל, מסתירות מניע מרתק: סצנת פנויים-פנויות שרק מחפשים שידוך. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      משה אלקיים (יח"צ)
      פנוי ומחפש? משה אלקיים (צילום: יח"צ)

      משה אלקיים – "דקה בלעדייך" (3:42)

      עבודתו של מבקר מוזיקה ים-תיכונית מזכירה מאוד את זו של גנן בבית קברות. גם הוא, כמו הגנן, פותח את יומו בסיור בין חלקות קבר מלבניות, צפופות, מסודרות בשורות ובטורים, שתי וערב, ומהרהר במשמעות החיים. ההבדל הוא שבבית הקברות של הגנן קבורים ישראלים בני עדות שונות, מזרח ומערב כאחד, ואילו בזה של מבקר המוזיקה הים-תיכונית, העונה לשם "לינקטון – אתר הפצת סינגלים", קבורים בעיקר שירים שנוצרו בידי בני עדות המזרח. מפעם לפעם יוצא לאחרון לבקר גם בבית הקברות השני, "פטיפון" שמו, אך רוב השירים הקבורים בו מאופיינים בצליל שאינו רלוונטי לתחום עיסוקו, ושייכים לאמנים עם שמות כמו ארז לונברג, אורי שלזינגר, דורון שפר וסמדר אקראי.

      די לו, למבקר המוזיקה הים תיכונית, בשניים-שלושה ביקורי נימוסין כאלה בבית העלמין האשכנזי לסינגלים כדי להבין שמדובר בסלקציה על בסיס עדתי בלבד, ולא, נאמר, בכזאת שמתבצעת על פי קריטריונים של איכות מוזיקלית ולירית. רוב השירים, בשני בתי הקברות, הלכו לעולמם בנסיבות חיוביות. אין הבדל בין השניים בכל הנוגע לכמות המנגינות החלשות והטקסטים הגרועים: בשניהם יש הרבה יותר מדי כאלה. רק אחד מתוך 30 קברים, פחות או יותר, שווה את הזמן שהמבקר/הגנן משקיע בו. השאר לא צפויים, ולא ראויים, להיות צרורים בצרור החיים של גלגלצ ו/או רדיו לב המדינה. מה שכן, בבית העלמין "לינקטון" הייאוש קצת פחות כבד – ולו רק בגלל שפרט לשירים המתים יש בו גם תמונות צבעוניות וקומוניקטים שהקריאה בהם היא, כשלעצמה, סיבה מצוינת לחיות. עם הזמן, לומד המשוטט ב"לינקטון" להבין שמוזיקה היא לא הכל בחיים ושלעתים אין צורך בה כדי להגיע לקתרזיס.

      "דקה בלעדייך" של משה אלקיים, לדוגמה, הוא לא יותר מבלדה סתמית של זמר סביר עם הוק נחמד בתחילת הפזמון, אבל כשבוחנים את מערכת היחסים שבין תמונתו של אלקיים להודעה לעיתונות מגלים בו פתאום עומקים חדשים ומרתקים: מתברר, למשל, שאלקיים לא יושב בפוזה חושנית ומרכיב משקפי שמש מסוקסים סתם כך, בלי סיבה. כבר בשורה השנייה של הקומוניקט מוסבר כי "אלקיים הוא רווק בן 28 מבאר שבע" – מה שאומר שהישיבה, המשקפיים, המבט, השעון המוזהב ובגדי השבת נועדו להעלות ריר בפיהן של נשים לוהטות. מסקנה נוספת: בניגוד למה שמשתמע ממילות השיר המרגשות (והלא עילגות בכלל) – "איך אחיה את חיי אחריך / בלי אותך לצדי" - נראה שהדובר דווקא התגבר על הפרידה, וכעת הוא מוכן ומזומן לבאה בתור. או, הנה שני יצהרי. אולי היא בעניין.

      (כוכב וחצי)

      שני יצהרי – "צמוד צמוד" (3:50)

      אם שני יצהרי, גו-גטרית שובבה שכמותה, היא במקרה הבחורה שאלקיים חשב עליה בזמן שהצטלם ל"לינקטון", כדאי מאוד שייקח בחשבון שהיא לא בעניין של חרמנים מיוזעים. "רוקד צמוד-צמוד וקצת מזיע", היא שרה, "אתה חמוד-חמוד / אך לא מגיע לקרסוליים של מה שאני מחפשת / תיזהר עם העיניים / אני תכף נשרפת". כן, השיר הזה מוביל את הקשיחות המתקתקה של יצהרי לאזורי הפמיניזם, אולי כסוג של קונטרה למסרים גבריים שנגזרים ממעשים של אייל גולן ומשירים של עומר אדם. וכן, הלחן של יוני רועה סטנדרטי אך נחמד, הקצב טוב, הכריזמה הקולית של יצהרי מזכירה את הרוח שנשבה מ"י'בינתי", להיטה הגדול מ-2010, והכיוון החפלאי-הומוריסטי שדורון מדלי מאופס עליו לאחרונה (זה שמאפיין גם את "פה זה לא אירופה" של מרגול ואריסה) עובד לא רע גם במקרה הזה.

      מי שרוצה, מוזמן לחפש פה גם תחכום לירי או מוזיקלי, אבל רק אם באמת אין לו שום דבר אחר לעשות עם זמנו היקר. אני ויתרתי על העניין. מצטער. פעם, בטורים הראשונים, עוד חיפשתי, לתומי, דברים כאלה בשירים כאלה. היום כבר לא נותרו לי תאי מוח כדי לעשות את זה, אז אני סתם, יושב ומקשיב לשני יצהרי שרה "תשמור ת'כסף בכיסים / אל תעשה לי תכסיסים", ולא חושב על כלום, תוך ידיעה ברורה שכתוצאה מכך, במוקדם או במאוחר, גם אני אהיה אהבל כמו השיר הזה. ייתכן שכבר בטור הבא ניתן יהיה לזהות שגיאות כתיב. מצטאר, זה לא בחוונה.

      (שלושה כוכבים)

      הפרויקט של רביבו – "עוד יום עובר" (4:09)

      אחד מחוקי היסוד של הפופ הים תיכוני קובע שפלייבק שמוקלט בקצב של 70 ביטים לדקה ומטה – כלומר, שיר איטי, בלדה – חייב להיות מצוות לטקסט שעוסק בפרידה קשה מבת זוג שהיתה, לכל הפחות, הכל בחייו של הדובר, ולכלול את כל המילים הבאות: "רחוקה", "את", "ממני", "מאוהב", "בך", "עודני", "איך", "אוכל", "להחזיר", "לך", "את", "הכל", "אך", "אינני", "יכול", "כי", "את", "אינך".

      מצד אחד, יפה עשו החברים התימניים מהפרויקט של רביבו כשלקחו את כל המילים האלו, חיברו אותן, ועשו מהן בית א' לשירם החדש והעצוב, שמסתייע בכינור יבבני ובסינתי שעושה, משום מה, קולות של רוחות רפאים. מצד שני, דווקא מהחבר'ה האלה, עושי השמח במרפסת, אפשר היה לצפות לשבירת מוסכמות: במקום להביא עוד בלדה בוכייה על פרידה, כמו כולם, הם היו יכולים לשאוב השראה ממשהו אחר, קרוב יותר לעולמם, ולכתוב עליו שיר אחר, שונה, ייחודי. דוגמה, בשלוף: שיר על אדם דתי, או שומר מסורת, שבאחת השבתות גילה שנגמרו לו כל העגבניות במקרר ושפג תוקפו של הסחוג, ולכן הוא נאלץ לאכול ג'חנון יבש, בלי כלום. נכון, זה עצוב יותר מסתם פרידה, קשה יותר לעיכול, אבל בפזמון, אם רוצים, אפשר להוסיף דרבוקה. שיהיה, בשביל המצב רוח.

      (שני כוכבים)