לא מעט נקודות שוני יש בין עברי לידר לערן צור. הנה רשימה חלקית: לידר אהוב על ההמונים, צור נערץ על ידי האמנים; לידר נארז בקולקציה, צור עטוף בדיפרסיה; לידר ייקח את מנהטן, צור יקיר קרית ביאליק; לידר רווק, בלי ילדים ומופיע עם ג'וני הקטן, צור נשוי והופיע לפני כמה ימים עם שני ילדיו על הבמה; לידר מגלם את סיימון קאוול בתכנית "אקס פקטור", צור אולי ילוהק לסרט "אקס אקס אקס". טוב, לא באמת, אבל שורות רבות משירים של ערן צור נשמעות באופן מטעה כמובן כמו שמות של דרמות גרמניות.
רגע אחרי שלידר עבר את גיל 40 ורגע לפני שצור יגיע לגיל 50, האמנים השווים האלה יחלקו במה במופע מיוחד שיתקיים בפסטיבל הפסנתר. יהיה זה מופע ראשון מסוגו לחבר ההרכב TYP וליוצא להקת KGV (כרמלה גרוס וגנר), והוא יתקיים ביום שישי הבא, 7 בנובמבר, באולם אסיא במוזיאון תל אביב. צור ינגן בבס וגיטרה, ויארח את לידר שינגן בפסנתר (גם שאול בסר ינגן בפסנתר במופע). המופע יכלול ביצועים חד פעמיים לשיריהם. אני אומר ללידר ולצור, שאני מנחש וגם מקווה שלידר יבצע גרסת כיסוי לשיר "רטוב וחם" של צור, הנחשב להומו אירוטי. "קלעת בול!", אומר לי צור, "אני יכול להגיד שהביצוע של עברי לשיר מעולה. אני אבצע גרסת כיסוי לשיר 'מרי לנצח' של עברי, ואעשה זאת עם קול נמוך ומתוח".
- עברי, האם העיסוק של ערן צור במיניות בשיריו, שהיה פורץ דרך, נתן לך השראה או עידוד ביצירתך?
לידר: "כמובן. אני שומע את המוזיקה של ערן ומעריץ את ערן מהרגע שבו גדלתי במוזיקה, כתיכוניסט במגמת מוזיקה. את התקליט הראשון של כרמלה שמעתי הכי הרבה. הלכנו להופעות, מרוקסן ועד בית לסין. זה מוזיקה ששמעתי המון ומאוד הושפעתי ממנה ומהטקסטים שלה. בשבילי, כתיכוניסט שהמיניות שלו היתה מקושקשת ומבולבלת, אז בכלל היה משהו בדבר הזה שהיה מאוד מרעיש, מסקרן, מיוחד ומטלטל. השימוש החופשי במיניות שהיה אצלי בתקליט הראשון, לא סטרייטית והומואית כמו נשית וגברית, זה שכותב יכול לכתוב מפה ומפה ומכל מיני מקומות, ברור שבאופן מודע ולא מודע זה קשור לערן ולכתיבה של ערן. התחברתי להמון שירים של ערן, לדמות שלו, לדרך שבה הוא הופיע, ניגן ואפילו התלבש. ערן ואני דיברנו על זה בפעם הקודמות שנפגשנו. זה היה שונה ומיוחד בנוף ישראלי שבו בסופו של דבר התדמית הגברית היא נורא שמרנית, קיבוצניק עם ג'ינס וטי שירט, כי ככה רוקנרול אמור להראות. בנוף כזה, שמישהו פתאום יעשה את הדברים שערן עשה, גם מוזיקלית וגם אופנתית, יש בזה המון כוח".
צור: "מחמאה יפה. מרגשת".
- אז תן מחמאה חזרה, כדי לא לפתוח חוב פולני. במה אתה מקנא בעברי?
צור: "יש כל כך הרבה דברים שאפשר לקנא בהם בעברי. עברי גבוה, עברי נראה טוב, אוהבים אותו. ואם מדברים על המוזיקה, האלקטרוניקה אצל עברי זה דבר מרשים ביותר אצלו. תמיד שמעתי את השירים שלו, אבל עכשיו, לפני הפגישה בינינו, העמקתי פנימה והאזנתי לדברים. אתה כמעט בכל שיר תמצא את התפקיד שהוא לכאורה פרט קטן, אבל הוא זה שעושה את ההבדל. זה בדרך כלל בא מאיזשהו כלי אלקטרוני, אם זה מחשב, סמפלר או סינתיסייזר. משהו שנותן את התבלין הזה שהוא קצת Fאנקי, מדגיש את הגרוב באיזושהי צורה, ובעיני יש לו טאץ' גאוני. אני למדתי על עצמי שכשאני מקנא, אני אומר לעצמי: מה, אני מקנא? תפרגן! מה יעזור לי לקנא?!"
לידר: "אני מכיר את הדבר הזה עם קנאה. אני חושב שהוא צודק. אני מאדים לי ממה שערן אמר. אני מקנא בערן, בחוסר הגבול של ערן. הזכרת את הדברים מהתקליט הראשון, לבוא על במה ולעשות את זה. אני מנסה כל השנים לעשות את הדבר החשוף הזה, שאין בו פחד, שאין בו גבולות, שלא מפחד מאנשים. אני מרגיש שאני חופר ומתקרב, חופר את המנהרה ומתקרב. אני תמיד מנסה".
אחת מנקודות ההשקה בקריירה של לידר וצור היא אופרת הרוק "מאמי". צור השתתף בגרסה מחודשת לאופרת הרוק שעלתה בהבימה, ולידר חידש את "השדות האדומים" מתוך "מאמי" במסגרת "עבודה עברית 2". מה חיבר אתכם לאופרת הרוק הזאת, אני שואל אותם, ולמה לדעתכם אופרות רוק לא זכו מאז "מאמי" להצלחה בארץ? "התיאטראות הרפרטואריים לא אוהבים להשקיע באופרות רוק", אומר צור. "העבודה של הלל מיטלפונקט עם הרעיון היתה יוצאת דופן, ואז הוא התחבר גם עם אהוד בנאי וגם עם יוסי מר חיים, שכל אחד בא מזווית אחרת של הדברים. אני לא יודע איזו דינמיקה היתה להם בעבודה היומיומית, אבל כשאתה מבצע את זה או מקשיב לזה, זה באמת נותן הרגשה שהיתה להם עבודת צוות שרואה עין בעין ומתחבר. גם באנשים שביצעו את 'מאמי' בפעם הראשונה, אני לא אשכח את יוסי אלפנט עומד שם ושר את שיר הפאב, והיה גם את ז'אן ז'ק גולדברג שם ואת מזי כהן במיטבה".
לידר: "הייתי פריק של 'מאמי'. אהבתי את זה בטירוף, כל מילה ביצירה הזאת השפיעה עליי מאוד מאוד. באמת היה להם הרכב אדיר. עשיתי גרסת כיסוי ל'השדות האדומים' לאחר שבאו אליי עם הפרויקט 'עבודה עברית', ובשבילי ללכת ל'מאמי' היה ממש ממש טבעי, זה באמת דבר שכל כך אהבתי ושמעתי כל כך הרבה. זה אחד השירים ב'מאמי' שתמיד רציתי לבצע, בביצוע המקורי של אהוד בנאי, בהופעה, זה תמיד היה מעיף אותי".
ההופעה בה צור יארח את לידר אינה הראשונה בה הוא חולק במה עם אמנים אחרים. צור הוא משת"פ לא קטן. פעם אפילו הופיע עם מי שנראה כההפך המוחלט ממנו, יוני (דובון אכפת לי) בלוך. שיתוף פעולה אפילו יותר מפתיע, ייחודי ומרגש התקיים בשישי האחרון (24 באוקטובר). ערן צור אירח בפעם הראשונה על במה מקצועית את שני ילדיו ליאם בן ה-13 וטומי בן ה-8 וחצי. זה התרחש באוזן בר, במסגרת מסיבת בר המצווה של בנו ליאם, שלומד בבית ספר לאמנויות במגמת מוזיקה, ובהופעה האב ויורשיו ביצעו את "כרמלה גרוס וגנר" (בראש העמוד מופיע צילום הוידאו, הישיר מהסלולרי של האם הגאה אביטל).
- אם לפני 15 שנה, כשהיית תל אביבי, רווק, נטול ילדים ובעל אישיות במתית פרברטית, היו אומרים לך שבעוד 15 שנה תעלה לבמה עם שני ילדיך לביצוע "כרמלה", איך היית מגיב?
"לא הייתי מאמין מצד אחד, אבל מהצד השני אני רואה דרך השירים שהרצון הזה בילדים מלווה אותי כבר הרבה שנים לפני. זה שני מסלולים נוגדים כאלה. בהופעה עם ילדיי, הגבול בין אמן לאבא היטשטש לגמרי. הבן שלי שחגג את הבר מצווה הוא כבר גיטריסט ולומד במגמת מוזיקה, והוא מאוד התפתח. הוא ניגן שם עם להקה מהכתה שלו, ואני הרגשתי שבסופו של הדבר אני חייב שהוא ינגן איתי, כי אבא שלו מוזיקאי ויש לו שירים. בשיר 'כרמלה גרוס וגנר' יש ליין גיטרה עם המון מקום לגיטרה, וזה יחסית פשוט לנגן את זה. ישבנו בבית, הוא למד את התפקיד, וגם אח שלו רצה להצטרף. הייתי מוקף, אתה מקבל תמיכה משני הצדדים, משני הבנים, זה כמו עמודים משני הצדדים. אני על הבמה, ואני בתוך הבית".
- עברי, הדבר הכי קרוב אצלך להופעה עם ילד שלך הן ההופעות עם "ג'וני הקטן".
לידר: "כן, כן. (צוחק) לא, אני מרגיש שהוא כמו אחי הקטן".
- יוני בלוך כתב בפייסבוק בתגובה לסרטון של ערן מנגן עם ילדיו "וואי זה עושה לי חשק לילדים". זה עושה גם לך חשק לילדים?
לידר: "עוד לא צפיתי בסרטון, אבל אני בטוח שזה יעשה לי חשק לילדים. ערן דיבר על זה שהוא רואה את הרצון שלו בילדים בשירים שלו מפעם, אז אני עושה תקליט חדש והנושא הזה קיים, הנושא הזה שם. ציפיות, מחשבות על הקונספט, על הדבר. זה נמצא. זה כנראה צורך טבעי נורא נורא נורא חזק".
ואם מדברים על ילדים. בריאיון לפני שנה וחצי של ערן צור לרועי בהריר-פרל במעריב, הוא נשאל מה יקרה אם יציעו לילדים שלו להשתתף ב"בית ספר למוסיקה". צור השיב: "מה שיקרה זה שאמא שלהם לא תיתן להם ללכת". האם הסירוב הזה, אני שואל את צור, תקף גם אם יחזרו אחריהם מהתכנית בה מככב עברי, "אקס פקטור"? "אני לא יודע להגיד לך", אומר צור בזהירות, אולי בגלל שלידר שומע את דבריו. "תראה, אני מלמד ברימון ואני רואה שאצל הצעירים אחת הדרכים העיקריות להיכנס לתעשייה היום זה דרך התכניות האלה בטלוויזיה. אני לאו דווקא חובב גדול של התכניות האלה, אבל אני רואה את זה כמו נתיבי איילון. אלה דברים שהזמן מביא, והם קיימים והם שרירים, אם אני רוצה את זה או לא רוצה את זה. מהבחינה הזאת אני לא אעשה את החשבון של ילדיי אם וכאשר הם ירצו לפרוץ באיזשהי צורה, כל האמצעים כשרים. אני יודע שעברי עובד בזה".
לידר: "אני חושב שערן מאוד צודק. התכניות נהיו דרך מאוד לגיטימית היום של חבר'ה מוכשרים להיכנס לתוך התעשייה. התעשייה מסתכלת על זה, התעשייה בוחנת דרך זה. הרבה אנשים התחילו קריירות ככה, וזה בהחלט עובד, אין מה להגיד על זה. הדרכים של פעם למצוא את ההתעניינות של חברת התקליטים היו תמיד קשות, והיום נהיו עוד יותר קשות. והתכניות הן בהחלט פלטפורמה לגיטימית".
- ערן, כשנשאלת מה תעשה אם יציעו לך להשתתף בתכנית ריאליטי, אמרת "אין סיכוי שאסכים. באמת שאין סיכוי", והוספת כי לשפוט בריאליטי זה "להפוך להיות בובה שלהם - וכן, זו בובה, גם אם זו בובה מצחיקה ומצליחה במיוחד". האם, לפי שיטתך, זה הופך את עברי לבובה?
(שניהם צוחקים). צור: "פעם אחת ראיתי אותו, והוא היה שם קשוח, הוא לא היה בובה".
- זה לא בהכרח סותר. אולי עברי הוא הבובה הקשוחה ב"אקס פקטור".
לידר: "אגב, גם להיות בובה זה בסדר. זה דיון מיושן. אני כל כך אוהב את ערן, הוא גם יכול להגיד שזה בובה, זה בסדר, זה הכי קול. אני גם יכול להגיד בעצמי שאני בובה. אני חושב שדווקא המודעות העצמית הזאת היא נחוצה וחיובית, וזה גם בסדר לאמנים, הכל קול. זה כמו שדמיאן הירסט מסביר שחלק מהאיכות של העבודות שלו זה שהן נמכרות ב-100 מיליון דולר. הוא מבין את זה, זה נכון. וככה זה נראה היום, זה שוק המוזיקה היום. מבחינתי, כל זמן שאנחנו מוצאים אנשים מוכשרים, ואנחנו מוצאים אותם שם, זה חשוב. חשוב להציף את הכשרון, להציף את האנשים שיש להם מה להגיד, וזה לא פשוט למצוא אותם, ולא פשוט להגיע אליהם".
צור: "אנחנו גם בנויים אחרת במובן הזה. לעברי יש את היכולות להיות שם, בקול, לא לחוץ וזה. אני חושב שאם היית שם אותי שם היית רואה בנאדם מכווץ כזה בתוך עצמו, שהלחץ יושב עליו שעות נוספות. יש אנשים שזה יותר מסתדר להם, ויש אנשים שפחות".
- לעברי יש את היכולת להגיע להמונים. ואתה ערן, לא רוצה או לא יכול להגיע להמונים?
צור: "לא יודע, לי יש את האופי שלי. עברי בהתחלה אמר על ההעזה והכל, ועל החשיפה. אני לא עושה את זה בגלל החלטה, אלא בגלל האופי שלי, בגלל שזה מה שיוצא לי, אלה השירים שלי, זאת האישיות. אני גם נושא בתוצאות מהבחינה הזאת, של קהל שהוא יותר גרעין שהולך איתי כל השנים, ואנשים שיותר מתעניינים, ומנגד אנשים שאדישים לגמרי או לא אוהבים את זה. זה הטבע של הדברים, אני לא יכול לשנות אותו, כי זה לא ייצא לי טוב. נכון שזה מדבר לפחות אנשים, אבל זה כן מדבר אל האנשים שזה מדבר אליהם, ומהבחינה הזאתי אני מרגיש שיש לי לאן לתעל את מה שיש לי להגיד, וזה מה שהכי חשוב לי. אם היה לי קהל יותר גדול, הייתי שמח. עברי יודע לעבוד מאוד יפה. היתה לי שיחה אתמול עם שלומי שבן, אז הוא דיבר על היכולת הזאת והניסיון הזה לעמוד מול קהל ענק, וממש ללוש את זה, ולדעת לעבוד עם זה. זה משהו שאני מעריך".
- בהחלט. ואחד הדברים שמעוררים הערכה אצלך הוא שאינך בוחל בהופעות במקומות קטנים, רחוקים ולעתים קצת נידחים. עם וותק רב על הבמה כמו שלך, זה לא מובן מאליו שאין לך בעיה לנסוע לאיזה פאב שכונתי בראש פינה לבד. זה שומר על נגישות לקהל צעיר.
צור: "לגביי הנסיעות האלה למקומות רחוקים ונידחים, זה בגלל שאני אוהב את זה. אני אוהב לצאת, לעמוד על במה ולשיר את החומרים שלי. אני אעשה את זה, בכל מחיר, בכל מצב, עד היום האחרון שאני אהיה מסוגל לעשות את זה. זה חלק כל כך מרכזי אצלי בחיים. זה יותר מהדינמיקה ביני לבין הקהל, זה גם הדינמיקה ביני לבין עצמי. אם אני לא מופיע איזשהו זמן, אז משהו מרגיש לי לא בסדר. אני מסתובב קצת עצבני. הדברים האלה גורמים לי להרגיש שאני עושה את העבודה שלי, וממלא את התפקיד שלי".
ברמת החייל בתל אביב כיום שוכנות זכייניות ערוץ 2 שיוצרות את הריאליטי המוזיקלי. פעם, לעומת זאת, באיזור הזה שכן מועדון הרוקסן בו בוצעה מוזיקה אמיתית. בחודש הבא (נובמבר) ימלאו 20 שנה לסגירת המועדון המיתולוגי. לידר הופיע שם בצעירותו עם להקתו המתחילה, "כך עושות כולן", וצור עם להקתו המצליחה "כרמלה גרוס ואגנר". אני מבקש מהם להכות ב(מועדון מרחוב ה)ברזל בעודו חם. ז'תומרת, בעודו גופה קרה במיוחד, ולחזור לימים העליזים ההם. "רוקסן היה חממה בשבילי", אומר צור. "זה היה מדהים. אתה עולה לבמה ולא מאמין למה שאתה רואה, ההתלהבות של האנשים, הווייבים שלהם והתמיכה. זה הפתיע אותי, שאלתי את עצמי אם אני ראוי לזה. זה היה אדיר פשוט, בשנים שזה היה חזק. אחרי זה כמובן זה קצת דעך. הזיכרון האחרון שלי מרוקסן הוא לא כזה נעים. הם כמעט פשטו את הרגל, הם הפסיקו לשלם, היתה לי בעיה עם נגנים ועם המשכורת החודשית"
לידר: "אני זוכר את הנסיעות באמצע הלילה לרוקסן. הסתכלתי על זה בתור בחור צעיר וזה היה נראה לי הדבר, החלום, זה מה שרציתי. אני זוכר את ערן ואת ההופעות שלו. אני לא מאמין שערן זוכר אותי מרוקסן".
צור: "אני לא זוכר את עברי מרוקסן. אני זוכר אותו מכמה שנים אחרי זה, נחשפתי אליו לראשונה כשראיתי עבודה שלו למחול ולאחר מכן כשיצא השיר 'תמיד אהבה'. עניין אותי השפגט הזה בין מישהו שכותב שירים לבין מישהו שעושה מוזיקה למחול, ונראה לי כמו פרספקטיבה רחבה לאמן".
- עברי, הגעת השנה לגיל 40. ערן, שנה הבאה אתה בן 50. מישהו נכנס לסרטים מכך או מתכונן למשבר?
לידר: "לי לא היה משבר בנושא הזה".
צור: "אני חושב על הגילאים האלה, ארבעים וחמישים. משבר זו לא המילה הנכונה. זה קצת פילוסופי. להבין את הגיל, להבין שעברת עוד עשור, צריך עוד איזה שנתיים שלוש אחרי זה. רק ב-42-43 אני הבנתי שעברתי את גיל 40. אני מתקרב לגיל 50, אבל חוץ מזה שהמספר הוא מלחיץ, אין פה שום דבר חוץ מזה. אני עוד לא יודע מה יבוא. אני חושב שבנאדם שמגיע לגילאים האלה קודם כל יכול לטפוח לעצמו על השכם, שהגיע לגיל הזה, כי חיים זה דבר לא פשוט. לעבור את השנים, ולעמוד על הרגליים, זה לא דבר מובן מאליו. מהבחינה הזאת, בהתבגרות יש הצלחה מסוימת של בנאדם, הצלחת שלא נפלת בדרך".
- שניכם בדרך לאלבומים חדשים. מה תוכלו לספר עליהם?
צור: "אני עובד עם נעם רותם כמפיק מוזיקלי. נעם פגש אותי כמה פעמים ואמר לי שהוא מאוד מאוד אוהב את מה שאני עושה, שהוא מכיר את כל הרפרטואר, ושיש לו איזה חזון לגביי איך הוא היה שומע את זה. ואני עסוק בכלל בפרויקט אחר עם עצמי, אבל באתי אליו פעם פעמיים, ופתאום ראיתי שהוא לא סתם אמר את זה, באמת יש לו חזון כזה. זה מתחיל בזה שהקול שלי, החלק הטוב שלו, הוא בנמוכים. אבל אני תמיד נלחם בזה, ואומר לעצמי: בוא תשיר בגבוהים. ונעם, הדבר הראשון שהוא עשה זה לקחת את כל השירים לקולות הנמוכים. כשהקשבתי את זה והשוויתי את זה לסקיצות הראשונות אמרתי לעצמי בואנה, יש לו באמת חזון פה. זה הפתיע אותי וסחף אותי לתוך התהליך איתו. אנחנו די מתקדמים. עוד לא הקלטנו אבל אנחנו לפני זה, בסגירות אחרונות של הרפרטואר. אני מקווה להקליט בחורף הזה".
גרסת כיסוי לשיר "הללויה" של לאונרד כהן בביצוע ערן צור, עברי לידר, שלומי שבן ואביגיל רוז (תרגום: קובי מידן)
לידר: "האלבום הבא שלי יהיה אקוסטי באיזשהו אופן, הרבה גיטרות אקוסטיות, מיתרים והרבה מאוד אינפורמציה אקוסטית. הכלים אקוסטיים, אבל גם אחרי שהבנו שזה הסאונד - בכל זאת רצינו לא לעשות תקליט אקוסטי רגיל. רצינו לטפל בזה אחרת. גם יועד (נבו ש.ב.) וגם אני שני אנשים שעושים הרבה מוזיקה אלקטרונית, ובחרנו לנסות למצוא כל מני דרכים לטפל באינפורמציה מוזיקלית אקוסטית כמו שמטפלים במוזיקה אלקטרונית. והאמת שזה עובד לנו יפה, אני חושב שזה מביא תוצאה מיוחדת כי התקליט הוא מצד אחד חם וכל הדברים האלה שאתה מקבל מכלים אקוסטיים, ומצד שני זה לא נשמע כמו להקה שמנגנת לייב באולפן, וזה מה שרצינו להשיג. יש לזה ריח כזה טיפה מודרני, למרות שזה אקוסטי וגדול".
צור: "יועד נבו ועברי לידר ביחד! הייתי רוצה להיות שם רואה ולא נראה".
לידר: "אתה יכול לבוא, ערן, תהיה רואה ונראה!"
צור: "אבל זה בלונדון. טוב, אולי אני אקפוץ איזה צהריים".