המילה הנכונה כדי לתאר את לו בלום היא "קריפ". אלה העיניים המוזרות, והצורה שבה הוא יכול להסתכל על דברים כשהלבן של העין חשוף מסביב לכל האישון. זה הפרצוף הכחוש מדי. זה השיער המגורז מדי. זה משהו בצורה שבה הוא מחזיק את עצמו. מה שזה לא יהיה, ברור שמשהו לא בסדר עם האיש הזה.
אבל ברגע שהוא פותח את הפה, הקריפ הזה הופך פתאום למרצה למנהל עסקים. לו בלום הוא אפס בתחילת הסרט הוא גונב גדרות מתכת כדי למכור אותן בגרושים לאתרי בניה אבל הוא אפס עם שאיפות ועם דרייב. הוא קרא את כל מה שהוא הצליח למצוא באינטרנט על מנהל עסקים, ניהול מודרני ותקשורת בינאישית, ולמד את זה בעל פה. הוא יכול לצטט משפטים שלמים שנשמעים כאילו הם לקוחים מ"איך להשפיע על אנשים, לעורר מוטיבציה ולהוביל", כולם זורמים לו מהפה כאילו היה מנהל קרן הון סיכון בשווי של 1.19 מיליארד דולר. עוד דבר שברור הוא שלבלום אין שום עכבות או מוסר. כששומעים אותו מדבר, ברור שהאיש הזה עומד להיות מאוד מצליח, אם אף אחד לא יעצור אותו בזמן.
כל מה שבלום צריך זה לבחור קריירה, והוא נתקל במקרה בקריירה שמתאימה לו בדיוק עיתונות, מסוג מאוד ספציפי. קיימת, מתברר, תעשייה קטנה של אנשים שמסתובבים ברחובות בלילות עם רכב ומצלמה, מאזינים לרשת התקשורת המשטרתית ומחפשים דם. תאונות דרכים, מקרי שוד, שריפות, אם יש לך מזל רצח. כשהם מאתרים מישהו בצרה, הם מזנקים מיד לפעולה, כמו גיבורי על ללא כל מוסר או כוונה לעזור, במצלמות רושפות. הכוננות התמידית מאפשרת להם להגיע לאסונות רגע אחרי, ולפעמים אפילו לפני, המשטרה ומכבי האש. הם מתעדים כמה שיותר מקרוב, כמה שיותר מדמם. הצילומים האלה הולכים מיד לרשתות הטלוויזיה, לחדשות הבוקר המקומיות - איזו מביניהן שתשלם טוב יותר.
בלום הוא חלאה, זה ברור, אבל העיסוק שלו לא היה קיים אילו הוא היה החלאה היחידה. המערכת כולה, המיוצגת על ידי עורכת חדשות שאפתנית בגילומה של רנה רוסו, רקובה. תקשורת שמחפשת את הסנסציה הגדולה ביותר להראות לאנשים בזמן ארוחת הבוקר. הסבירות של הסרט מוטלת בספק: לאורך הסרט בלום עושה דברים שנראים על פניו בלתי חוקיים בעליל, וכל כוח משטרתי כשיר היה עוצר אותו מזמן.
ג'ייק ג'ילנהול הוא שחקן מאוד סימפטי - קשה לומר עליו מילה רעה וזאת תמיד היתה הבעיה שלו. מאז שפרץ ב"דוני דארקו" ג'ילנהול השתתף בסרטים רבים וטובים, אבל כמעט בלי יוצא מהכלל מגלם את האיש ההגון והדי בסדר, ולכן, הדי משעמם. ב"חיית הלילה" מגלם ג'ילנהול דמות שהיא בדיוק ההיפך מהגון ובינוני, וזאת הפעם הראשונה שבה הוא נעלם לגמרי בתוך הדמות - גם פיזית (ג'ילנהול כנראה הפסיק לאכול לקראת הצילומים) ובעיקר מנטלית. אופן ההתנהגות שלו כמעט-אנושי. בלום נראה לפעמים כמו מין רובוט, אינטליגנטי אינטליגנטי מדי ומסוכן, וזה בלי ספק התפקיד הטוב ביותר שג'ילנהול עשה אי פעם.
לו בלום בוודאי היה נהנה מאוד מ"הזאב מוול סטריט": יש הרבה דמיון בין הדמות שגילם לאונרדו דיקפריו בסרט הזה לבינו. שניהם "גיבורים" ראשיים שהם אנשים מתועבים שמתמרנים את המערכת הכלכלית לטובתם ולרעתכם. וכמו "הזאב מוול סטריט", גם "חיית הלילה" הוא סרט מאוד מבדר: הוא קצבי, הוא מותח, ולפעמים הוא מאוד מצחיק, בגווני הומור שבין שחור לבין שחור כהה. ולמרות שזה סרט מאוד מהנה בדרכו האפלה, הוא סובל מאותה המחלה של "הזאב": אנחנו מתעניינים במה שיקרה לגיבור, אבל אנחנו לא ממש דואגים לו. אם הוא יצליח, הידד, ואם הוא ייפול, זה בהחלט מגיע לו.
וגם כאן עולה השאלה, מה בעצם למדנו מכל העסק. מה "חיית הלילה" מנסה להגיד, בסופו של דבר? שום דבר נורא מקורי, למרבה הצער. האנשים שאתם סומכים עליכם כדי שיספרו לכם מה קורה בעולם למעשה מנצלים את החולשות שלכם ומוכרים לכם פורנו זול; הקשר למציאות והנאמנות לאמת לא ממש נמצאות בסולם העדיפויות. מה שעצוב באמת הוא כמה שהאמירה הזאת בנאלית. העובדה שהסרט הזה לא מזעזע, אלא מתקבל כמובן מאליו, היא המזעזעת. אפשר לחשוב, קצת שחיתות תקשורתית, מה כבר קרה. ערוצי הטלוויזיה שמופיעים בסרט הם מופת של יושרה עיתונאית לעומת כמה מאמצעי התקשורת בישראל היום.