מועדון הבארבי הולך להתמלא הערב עד אפס מקום, בדיוק כפי שהתפקע אתמול. תהיה זו הופעתו השניה, יום אחרי יום, של המוזיקאי האוסטרלי הצעיר צ'ט פייקר (כן, הוא צעיר, אל תתנו לזקן העבות להטעות אתכם). אם לשפוט על פי תגובות הקהל אמש, נראה שאתם הולכים ליהנות כהוגן. וכשאני כותב "אתם", אני מתכוון אך ורק למחזיקי הכרטיסים שנרכשו מבעוד מועד, שכן כל הכרטיסים, לשתי ההופעות של צ'ט פייקר, נמכרו חודשים לפני מועד הגעתו לארץ.
למען האמת, זה עניין מפתיע שאמן שהוציא השנה את אלבומו הראשון, ושנחשב למוזיקאי עצמאי שפועל בשוליים (על אף שקורץ למיינסטרים) מצליח לעורר עניין רב עד כדי כך שאנשי הפקת ההופעה אפילו לא יטרחו לפתוח להופעותיו עמוד אירוע בפייסבוק. למה להם? צ'ט פייקר הוכיח מהר מאוד להפקה הישראלית שאין לו צורך בקידום מצדם.
אחרי הופעת חימום, מעניינת, פסיכדלית, מזיזה ובגדול מוצלחת מאוד של הדיג'יי והמפיק המקומי ריג'ויסר, עלה פייקר לקול תשואות הקהל. הקהל, אגב, היה אתמול צעיר יחסית, וממש כמו פייקר עצמו, נע על הסקאלה בין מיינסטרים להיפסטר. או אפילו יהיה נכון יותר להגיד המון סחים היפסטרים היו שם. אך לחרוץ את דינה של ההופעה בעיניי על סמך הרגשת אי שייכות בתוך הקהל תהיה בבחינת שיפוטיות שמפספסת את העיקר.
מה גם שאני חושב שפייקר הוא מוזיקאי מעניין ושווה מאז הוציא את האי-פי המצויין "Thinking In Textures" לפני כשנתיים, שכלל את מה שעד היום נחשב אולי ללהיט הגדול ביותר שלו גרסת כיסוי עדינה, אלקטרונית ומלאת נשמה ללהיט הניינטיז הענק "No Diggity" של להקת Blackstreet. אמנם אלבום הבכורה שלו מהשנה, "Built On Glass" לא מעניין כמו אותו אי.פי, אך הוא בהחלט אלבום בכורה טוב, גם אם הוא קצת מנומנם.
פייקר זהו כמובן שם במה, משחק מילים על שמו של צ'ט בייקר, שהוא אחד האמנים האהובים על האוסטרלי חובב הביטים שפוקד בימים אלה את תל אביב. ניקולאס ג'יימס מרפי הוא השם איתו נולד. לכן אפשר להבין למה הוא לא מופיע תחתיו, הרי ניק מרפי הוא מוזיקאי מפורסם אחר באוסטרליה ואילו ג'יימס מרפי הוא איש אל.סי.די סאונדסיסטם.
לאורך השירים הראשונים בהופעה תהיתי לעצמי האם מדובר בפלייבק. הרי לכתוב שפייקר לא באמת שר ורק עשה ליפסינק יהיה האשמה חמורה מאוד ועוד כזו שתהפוך אותו לפייקר אמיתי. הסאונד והדיוק של השירה שלו, בזמן שהוא רוקד ומכוון, מזיז, מפעיל ומכבה כל מיני נובים וכפתורים נראתה כמעט לא אמיתית. הסתכלתי מימין ומשמאל ונראה שרק אני חושב שזה מושלם מדי ושמשהו פה מוזר. אולי זה כי הגעתי לבקר את ההופעה בעוד האחרים באו לרקוד ולשיר את כל המילים בעל פה. אז למען הסר ספק, שום פלייבק או ליפסינק. לפעמים הוא מקליט את עצמו שר ומשחק על זה, אבל זה לגיטימי. הוא פשוט נשמע בדיוק כמו בגרסאות המוקלטות. "אני מוזיקאי אמיתי והמוזיקה שלי חיה, לכן יכולות לקרות לי טעויות על הבמה", אומר פייקר לקהל ואני מרגיש כאילו הוא פונה אלי אישית כדי להגיד לי זה אמיתי, זה לייב. "אני לא יכול להיות קוסם בשבילכם כל הזמן", הוא מסביר, "אבל מהטעויות האלה יוצאים לפעמים דברים נפלאים".
ואגב, אם הזכרתי שהקהל רקד, עלי לדייק הוא פיזז. מדובר בדאון טמפו צ'יל מיוזיק שלא באמת באה לקרחן אותך, אלא יותר להכניס אותך לקצב בזמן שאתה מתמזמז עם החברה שלך. חברה שפגשתי בבארבי אמרה שאולי היה מתאים יותר להופעה להתקיים במועדון הבלוק שבו מתקלטים דיג'ייז לעומת הבארבי שמיועד בעיקר למוזיקת רוק. ייתכן שהיא צדקה, פייקר באמת קרץ בסגנון ההופעה שלו ובסאונדים למוזיקת רחבות. אני מצאתי את המוזיקה לא מספיק סוחפת ולעיתים אפילו משעממת, אך שוב לקהל בבארבי לא היו שום תלונות.
למי שכן היו תלונות זה פייקר. לא ,לא באמת תלונות, אבל בקשה נחרצת ומטובלת בהומור, להוריד כבר את הניידים ולהתחיל לרקוד. הוא ממש עצר את ההופעה, ביקש לא לצלם במהלך השיר והתחיל לשיר רק כשקיבל את הרושם שהקהל זורם איתו. אני מעריך אותו על כך והקהל אכן כיבד את בקשתו. פייקר היה מאוד אנרגטי על הבמה ותקשר עם הקהל כל הזמן, הודה לו כמה פעמים (לכל חלק של הבארבי שבו היה קהל הוא הודה בנפרד) לאורך ההופעה. אך התודה היפה והבאמת משמעותית, למרות שאני מניח שהיא חלק מרוטינת סיבוב ההופעות הזה, היתה כשעצר שוב בין שיר לשיר ואמר לנו כך: "אני כבר שלוש שנים מוזיקאי עצמאי ששר ועושה את הכל בעצמי. אני לא כבול בשלשלאות לאיזה חוזה של אנשים עם חליפות וכל זה מתאפשר אך ורק בזכותכם ובזכות התמיכה שלכם בי לאורך הדרך. תודה".
