<iframe src="http://videos.nymag.com/video/A-Holocaust-Survivor-and-Her-Ma/player?layout=&title_height=24" width="636" height="459" frameborder="0" scrolling="no"></iframe>
היא נישאה והתאלמנה כנערה, נאלצה לחמוק מהנאצים כשבחיקה תינוק קטן ובת חורגת, בשואה נורו אביה, אמה ואחיה לנגד עיניה - אבל אמילי קסלר כבר בת 97 ועדיין איתנו. במקור מאוקראינה וכעת באפר ווסט סייד בניו יורק, קסלר מנגנת על מנדולינה כבר מילדות ושרה שירי עם ברוסית וביידיש, אך מעולם לא באופן מקצועי אלא - לפחות בשנים האחרונות - רק בפני קהל קשישים קטן במרכזים קהילתיים למיניהם. היא מנגנת מפאת העונג שזה מסב לה ומזכיר לה את משפחתה ואת הימים שלפני המלחמה. "היינו שרים, אמי, אבי", סיפרה קסלר על ילדותה בריאיון לניו יורק מגזין, "לאמי היה קול שכאשר מישהו היה שומע אותו הוא היה חושב שזה הרדיו מנגן".
מחר (שני) לראשונה בחייה היא תנגן מול קהל של ממש במסגרת סעודה צדקה בלינקולן סנטר, חלל בן 3000 מושבים, שמארגנת עמותת Blue Card המציעה סיוע לניצולי שואה. הכמות העצומה לא מרתיעה את קסלר, לדבריה. היא כבר הכינה את בגדיה למחר והתאמנה לקראת המופע, וגם תביא עמה מילות שירים אהובים נוספים למקרה שהקהל יבקש הדרן. "זה גורם לך לשכוח את המרירות בחיים, את העובדה שהם לא הוגנים ואת האכזריות בכל", היא אומרת. "מוזיקה אינה אכזרית. היא תמיד שלום ואהבה".