שלוש יצירות מתוך הקובץ העברי-ערבי "שתיים اثنان:"

לאחרונה יצא בכתר קובץ דו-לשוני בשם "שתיים اثنان:", אנתולוגיה הכוללת סיפורים קצרים ושירים של יוצרים צעירים, יהודים וערבים. כל הטקסטים בספר מופיעים בשתי שפות, עברית וערבית. מהצד היהודי ניתן למצוא טקסטים של דרור בורשטיין, עינת יקיר, קומיקס של רחלי רוטנר, ענת עינהר דאה הדר ועוד. מהצד הערבי ישנן יצירות של ראג'י בטחיש, מרואן מח'ול, ענאק מוואסי ועוד רבים.

את הקובץ ערכו אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה מתוך כוונה להכיר לקהל הקוראים את הדור הצעיר והעכשווי שפועל בארץ. השלושה עובדים על הפרויקט כבר מספר שנים, והוא לא נפסק כאן - הם קיבלו מימון לתחזק אתר בשנה הקרובה ובו יעלו טקסטים נוספים בשתי השפות.

במילותיהם של העורכים: "ביקשנו ליצור אנתולוגיה עברית-ערבית דו-לשונית לפרוזה ושירה של כותבים צעירים, חלקם יהודים-ישראלים וחלקם מן המיעוט הפלסטיני בישראל, אשר תציג בפני קוראיה בשני הקהלים, העברי והערבי, מדגם של יוצרות, יוצרים ויצירות עכשווים, וכאשר הכל מצוי לפני הקוראים בשתי הלשונות. פרויקטים קודמים של תרגום היו, לרוב, חד-כיווניים (כלומר של תרגום מערבית לעברית בלבד, או מעברית לערבית), והתמקדו בדורות ותיקים בספרות (תרגום ביאליק לערבית, תרגום מחמוד דרוויש לעברית), ולא ביצירה העכשווית. אנו מקווים שהאנתולוגיה הנוכחית תהווה צעד קטן ביצירת קונטקסט משותף בין קהילות הכותבים והקוראים העכשוויים בעברית ובערבית בארץ – שתי קהילות החיות זו לצד זו אך לא מרבות לקרוא זו את זו, בשל מחסומי השפה ומחסומים אחרים.

"אם לנסח זאת לרגע בכל זאת בלשון אופטימית, נאמר שביקשנו שהאנתולוגיה תהיה רגע של עתיד מדומיין, דו-לשוני לגמרי, עברי-ערבי, אינשאללה. אך זאת בלי לשכוח את דברי יהודה עמיחי על-פיהם אין אנו מדברים על שתי שפות, אלא למעשה על שלוש שפות: 'עברית ערבית ומוות'".

מתוך האסופה הזו אתם מוזמנים לקרוא שלוש יצירות לדוגמה של העורכים עצמם.

קו?ל ש??נ??ש??מ?ע כ??ת?פ?ל??ת ה?מ?ו?א?ז??ין
ק?ר?א ל?י ב??ין מ?ל?ו?ת ש??יר?ת?י:
מ?י ז?ה ש??ם נ?מ?צ?א?
ז?ה א?נ?י, א?מ?אם, ע?נ?ית?י ל?ת??פ?ל??ה,
ב??נ?ך? ה?או?ב?ד ב??ס?ב?ך? ה?ע?ב?ר?ית,
סו?ב?ל מ?מ??ה?מו?רו?ת?יה? ו?מ?ח?ס?ר ר?צו?נ?ה?,
ל?ש??את ל?מ?ע?נ?י א?ת כ??א?ב?י.
א?ך? מ?י ז?ה ש??א?ז?ק ל?ך? א?ת ה?ע?ר?ב?ית ב??נ?י?
ו?מ?ד?ו?ע? ת??ש??יר ב??ל?ש?ו?ן נ?כ?ר?ית?
מ?י ז?ה ש??ת??ל?ש? א?ת ה?מ??ל??ה מ?ן ה?מ??קו?ם
ו?ה?ג?ל?ה א?ת נ?ג?ו?ן ה?ע?ר?ב?ית?
ע?נ?ית?י ו?קו?ל ש??ב?ר ח?נו?ק ב??ג?רו?נ?י:
ה?נ??כ??ב??ה, א?מ??אם,
ה?יא זו? ש??ג??ר?ש??ה א?ת ש??פ?ת?י,
א?ל מ?ע?ב?ר ל?ג??בו?ל,
ו?מ?א?ז א?נ?י ת??ר, א?ב?י, א?ח?ר כ??א?ב?י,
ב??נ?כ?ו?ר ה?ש???פ?ה ה?ע?ב?ר?ית.
ו?א?יך? א?ת??ה מ?קו?נ?ן ב??נ?י?
א?יך? א?ת??ה מ?קו?נ?ן? ש??א?ל ב??ר?ח?מ?ים קו?ל ה?ת??פ?ל??ה.
א?נ?י מ?מ?ת??ין ל?ח?ש??כ?ת ה?ל??י?ל?ה, א?ב?י,
כ??ש?ו?ה?ה ב??ל?ת??י ח?ק??י ב??מו?ל?ד?ת?ו?,
כ??רו?ח? ר?פ?א?ים ה?מ??ת?ג??נ??ב?ת ב??מ??ח?סו?ם,
כ??מ?ב?ר?יח? מ?זו?ן ב??מ?נ?ה?רו?ת ע?ז??ה,
כ??פו?ע?ל ה?צ?ו?ע?ד א?ל פ??ת ל?ח?מו?,
ב??ג?לו?ת כ??ב?יש??י ה?ע?פ?ר,
כ??א?ס?יר ה?מ??מ?ת??ין ל?מו?ע?ד ש??ח?רו?רו?
כ??חו?ל?ה סו?פ?נ?י ע?ל א?ל?נ?ק?ה ב??ת?ו?ר
כ??ב?ע?ל ו?א?ש???ה ה?מ??מ?ת??ינ?ים ל?א?ש??ו?ר ה?חו?מ?ה,
ל?ר?ג?ע א?חו?ד ה?מ??ש??פ??ח?ה.
ו?כ?ש??כ??ל מ?ש?ו?ר?ר?י ה?ש???פ?ה ה?ע?ב?ר?ית י?ש??נ?ים, א?ב?י,
ב??ש??ק?ט... ב??ש??ק?ט... א?ב?י י?ק??יר?י,
א?נ?י מ?ל?ק??ט מ?ש???יר?ת?ם א?ת חו?ט?י ה?ל??ש?ו?ן ה?י??פ?ים ב??יו?ת?ר
או?ר?ג מ?ה?ם א?ת ד??ג?ל מו?ל?ד?ת??י
ו?תו?ל?ה או?תו? כ??ל ל?י?ל?ה מ?ח?ד?ש?
ג??בו?ה??...
ג??בו?ה??...
ע?ל ע?מ?ו?ד ח?ש??מ?ל.

---

תאמר מסאלחה, נולד בכפר דבוריה. בעל תואר שני במשפט בינלאומי וזכויות אדם מאוניברסיטת נורת'-וויסטרן ובתואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה. עורך דין ופעיל חברתי, מתמחה במשפט הומניטארי, מאבק בגזענות וזכויות אדם. שיריו התפרסמו ב"מטעם", "לרוחב", "גרילה תרבות" ו"מעין". עוסק בתרגום בין השפות הערבית והעברית, פעיל בקבוצת גרילה תרבות ואחד מעורכי כתב העת "לרוחב". כותב מאמרים פוליטיים בשפה העברית בעיתון הארץ, העוקץ, המקום הכי חם בגיהנום, כותב גם בערבית מאמרים פוליטיים וביקורת תרבות בעיתונים כמו אל אתיחאד, קדיתא ואל אוואן.

בתום ימים רבים של יובש וחום ירד השלג הגדול. וכשהגיע, ירד וירד וירד, כאילו ידע שסיפורי אפוקליפסה הם מה שהולך בספרות העכשווית. את פתיתי השלג הראשונים שנחתו על המדרכה לא ראיתי. אבל כשלקוחות בית הקפה סביבי קמו, מלמלו דברי התרגשות ודאגה, סגרו תיקים, הזמינו חשבון, הרמתי מבט אל החלון. האוויר היה מלא נקודות לבנות, מסתחררות. רק שלג קל. שבתי אל המסך שמולי. שעת בוקר מאוחרת, ועד הצהרים עליי להגיש את קובץ האנתולוגיה המוכן, לשלוח אותו לעינת מההוצאה לאור, בדיוק במועד שנקבע. היום הוא היום האחרון. סוף סוף, אחרי עבודה של שנים רבות, הנה כמעט יש לי גרסה אחרונה.

באמת, אצלי בקובץ במחשב הכול הסתדר סוף סוף. הבעיה הייתה שדווקא בחוץ הדברים הסלימו: השלג זעף, רוחות שברו עצים רק כדי להוכיח משהו. אורות בית הקפה קפאו וכבו באחת, וגם האינטרנט התחיל להבהב ברוח הגוברת. באפלולית התייעצתי עם הילה וג'יהאד, שהתחילו לסדר כסאות ולסגור קופה. עזבי, אמרו, מבטם בשלג המתערבל ונערם, לכי הביתה, אף אחד לא יצפה שתשלחי את הקובץ ביום כזה.

התלבטתי. התקשרתי לאורי, והוא הרגיע. לקח את הגורים שלנו למאורת הוריו החמימה. אל תדאגי לנו, אמר. בסדר. עברתי על כמה פסקאות אחרונות. החלפתי מקום של שיר אחד. בדקתי כותרות. העמסתי את הקובץ על סיפון האימייל ועמדתי להשיק אותו אל הים הסוער.

ובעודי עושה כמה חיזוקים אחרונים, הספקתי לראות הודעה: תמר, אנחנו כאן במערכת, ובגלל הנסיבות נערכנו להישאר פה כמה ימים ברצף. זמן מצוין לעבוד על האנתולוגיה – מחכה לה עד חצות היום כמסוכם. עינת.

חזרתי אל המזח, מוכנה לשלח, ואז שמעתי את החריקה. וידעתי: חרטום האינטרנט התנפץ אל גושי הקרח הגדולים וירד אל המצולות.

בוססתי בערמות הלבן הלבן הזה הביתה. דררה ירוקה ליוותה אותי, צרחה מעליי, מפריעה לי לחשוב. אבל בבית שלי היה חשוך וקר יותר, זרמים מהאנרגיה המיטיבה הזאת לא זרמו בקירות, והייתה שם פחות אנתולוגיה משהייתה לי אי פעם. איפה היא? שנים עבדתי עליה, ואיננה.

נחושה, יצאתי, עטופה ביתר שאת, אל הרחוב המושלג. והתחלתי ללכת. הלכתי והתקשרתי, התקשרתי והלכתי. עוד ועוד. ומבעד לצרחות הדררה שלא הפסיקה ללוות אותי, שמעתי אותם אומרים שהם שיבואו. הם יבואו. כולם. הלכתי וכשלתי בשלג, במעלה רחוב כובשי קטמון, עד שפגשתי את הראשונה שבהם, רות, שגרה בשכונה וכבר חכתה לי, דפים בידיה, מקור בימין, תרגום בשמאל. אי אפשר היה להתחבק כך, אבל נשקתי ללחיה והלכנו יחד, שוקעות בשלג עד לברכינו, עד שמצאתי קרטון גדול, אחזתי בידה וגלשנו עליו, בירידה של טשרניחובסקי. ליד עמק המצלבה הצטרפו אלינו ענאק ונימר, דפי מקור בימין דפי תרגום בשמאל. פניהם אמרו שהם מוכנים, נכונים לכול. לא יכולים להתחבק אבל מאירים אליי, חום בצהרי הקור.

הנהגתי את שלושתם בביטחון, כאילו זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הכותבים פנים אל מול פנים. כאילו התרגלנו, הם ואני, לאיזון הזה: הם שולחים לי סיפורים ושירים ואני מובילה אותם אל הפרסום, הם נותנים לי משהו מתוך חייהם ואני מאשרת אותו ומנווטת הלאה. הבטתי לאחור, אל ההולכים ומצטרפים לצעוד אחריי בשורה בשלג המעמיק, מתן, שיח'ה, רחל, אוחזים בדפים הלבנים המפרפרים ברוח, סיפורים של כותבי העברית (אסור לומר יהודים, כולם מוזמנים לכתוב), סיפורים של הכותבים הערבים (צריך לומר ערבים, ובלי הסוס, כאילו מעולם לא שמעת שימוש במילה הזאת לגנאי).

בעלייה אל גבעת רם הגיחו מבין העצים הלבנים גם איאד, מעין, דרור, עיניהם חמות וטובות, מקפידים להחזיק את הדפים בידיים נפרדות כפי שהוריתי – נכון, נוח היה לאחד מקור ותרגום באותה היד, אבל מגדיל את הסיכון: אם נחלק בין שתי הידיים לפחות אחד מהם ישרוד את השלג הזה, ומן האחד נוכל לשחזר, גם אם במאמץ, את השני. כי השלג יורד ויורד ונדמה שיכסה סופית את הכול, ואולי כבר לא מדובר רק בלהביא את האנתולוגיה היום בזמן, אלא בהצלת היצירות האלה, באפשרות לשמר אותן, שלא יאבדו כליל. עכשיו מתברר שלשם כך עבדנו, לשם כך, כדי לשרוד, בשל כך, מתוך הפחד שלא נשרוד, כולנו פחדנו, מי יציל את מי, במקרה של התקפה, בלינץ', בסערה, בשיטפון, מי יציל את גופו, את יצירתו, את ילדיו, מי יגן, יציל את יצירת רעו, את ילדי זולתו – בגלל הפחד, בגלל החשד ניסינו לעשות את כל זה, לבנות רפסודה חזקה משתי וערב של מקור תרגום, כי כל עוד לא הושלמה המלאכה לא חדלה מערבולת החשדות לנסות להטביע אותנו בתוכה – כשאחדים שאלו בחשש מי עוד משתתף באסופה, כשאחרים שלחו לי יצירות שמייחלות בעקיפין שיום אחד אמחק או אתפוגג מכאן, אני וילדיי, כשנרמזתי שאני פריבילגית מכדי שיהיה מותר לי לפחד מזה, כשכמה משכו סיפורים שכבר נתנו לי בטענה שהתורמים שהשגתי ציוניים מדי, כשאלה תהו מה אני עושה פה בעצם, עם עור חיוור ואפילו בלי צלילי עו?ד מבית סבא, ואלה קרצו, אולי מחפשת תקציב שמן, כשלא התכוונו בכלל לכל זה ואני סתם חשדתי בהם, וחשדתי בי, וחשדתי בהם, ובי, וכבר לא ידעתי מה מותר להגיד, מה נחשב נכון, מה רגיש, כשרמזו שכרגיל בפרסומים ישראליים ודאי יהיה זלזול בערבית, יפלו שיבושים, לא תהיה הגהה טובה, שסתם יהיו סיפורים יפים עוקפי פוליטיקה. כשחשדתי שצדקו בכל. בכל.

אבל הנה אנחנו אחרי הכול, כאן, יחד, בסוף הדרך, מוגנים, הם מגנים עליי ואני עליהם, כבר לא מנהיגה כלום, פשוט צועדים יחד, צועדים בשלג הכול, צועדים אינטרסים, צועדים הישרדות, צועדים אהבה, צועדים נגד איתני הטבע, לא משנה מה, אנחנו יחד בדרך ומתקדמים. והדררה צועקת מעלינו. וכבר כולם הצטרפו, דפים בידם, עותקים ששלחתי להם לא מזמן לאישור, יצירת מקור בימין, תרגום בשמאל, שלא נתבלבל. רק היצירות של תאמר ואלמוג חסרות, אבל לבי היה שקט: הם יודעים שזה התאריך, הם רואים שהקשר נותק, והם בדרך לכאן. מהעולם החדש, על עגלת סופרמרקט אמריקאית גדולה, על פני ימים קפואים. סמכתי עליהם, אנשים אחים אנחנו, עבדנו כל כך הרבה ביחד, מריצים אימיילים כל יום, מחלקים משימות, באמון מוחלט, אלמוג כבר שנים, ותאמר, תאמר הטוב, תאמר ותמר, הרי נולדנו לאם אחת, גם אם הוא לא יודע שיש לי עוד אח, שגר בהתנחלות.

אנואר ואני עצרנו ליד מכולה, חיטטנו בה וחילקנו קרטונים לכולם. התיישבנו איש על קרטונו וגלשנו הלאה, אל רחוב הרצל. רוח קרה צלפה בפנינו. תוך כדי גלישה הצצתי וראיתי: נותרה לנו חצי שעה. ואנחנו קרובים לגבעת שאול. נספיק.

אבל מולנו החלה עוד עליה, והשלג ירד עתה ביתר שאת. בעלייה אי אפשר להחליק, רק אחורה. התחלנו לטפס, נופלים וקמים ומתפלשים וקופאים, רוח קרה בעצמות, פתיתי שלג מסמאי עיניים, כל תיאורי השלג שלא מכאן. והדררה צרחה וצרחה, בגלל הצרחות שלה לא הצלחתי לחשוב באופן צלול וכשרציתי לעזור לסופרים ולמשוררים סחופי השלג והרוחות שלי, הנופלים וקמים ונופלים, לקחתי מהם בהיסח הדעת חלק מן הדפים. והדפים התערבבו בידיים שלי, וכבר לא יכולתי להתאים מקור מול תרגום. ערבית אינני יודעת. כל סיפור קיבל לו תרגום אחר. או כמה חלקי תרגום. מי יודע. אולי דווקא מתאימים באיזשהו אופן. התעכבתי, והם עצרו והביטו בי, כותבי העברית והערבים, עיניהם מצומצמות מפני הפתיתים בריסיהם, לא עוינות, רק מצפות. מיינתי כביכול את הדפים וחילקתי אותם בביטחון מעושה בין ימין ושמאל, והמשכתי ללכת, והם אתי, הלוך וכשול הלוך וכשול.

אבל כבר אי אפשר היה לשאת יותר את הקור ואת ההליכה והספק. ואת הדררה הצורחת.

בקצה העלייה, ליד הפניה לגבעת שאול, קרסנו כולנו, בזה אחר זה, מטר אחר מטר.

בגילוי אחרון של אחריות קמתי ואותתי לכולם לזחול אליי ולשבת יחד, צפופים, על הקרטונים, ולהתחמם זה מגופו של זה, הגוף הערבי היהודי והערבי הערבי, והיהודי היהודי או יהודי גרמני או הכותב עברית. למישהי היה מצית והציעה להבעיר את הדפים כדי לשרוד. רק אחדים נחרדו, רבים היו קהי חושים מכדי למחות.

הדפים בערו וחממו אותנו. קרבתי את כפות רגליי אל החום הנעים בהקלה. והדררה, אופורטוניסטית שכמותה, התיישבה על כף רגלי השלוחה לפנים, שקטה סוף סוף, נהנית מחומה של האש. הרבה סיפורים ושירים היו, שיערנו שהספר יחזיק כשלוש מאות עמודים, אך הם לא בערו זמן רב.

הבטתי בעשן הדק, המיתמר. האסופה הזאת, כבר אין בה צורך. חשבנו שהיא תגן עלינו, אבל אנחנו כבר לא פוחדים.

האש איכלה את הדפים וכבתה. העשן נמוג.

הבטנו ברמץ הדק, השביר, וזה בעיני זה.

לפתע המריאה הדררה אל כתפי וצרחה באזהרה. רק אז הבחנתי שתחת הרמץ נקוותה שלולית והיא הולכת ומתפשטת לעברנו, הולכת וגדלה, ועד מהרה מצאנו את עצמנו יושבים בתוכה, והיא ממשיכה ומתפשטת הלאה מאתנו, סביב, עוד ועוד - השלג החל להפשיר בכל מקום. חייכנו והבטנו: מכל עבר הפכו גושים למים. הרחוב הפך נחל. מפולות רטובות הוטחו מעצים ובתים. הכול החל לנוע ולזרום, תחילה ברכות מפכפכת, אך עד מהרה בסחף הולך וגובר, רועם, ובטרם הספקתי לחשוב מה לעשות, הזרם העז גרר אותנו עמו, מפרפרים על קרטונינו הרטובים והמתפוררים, אל התפצלות הרחובות בית הדפוס ואיש שלום, הישר אל התהום הנפערת באמצע השכונה ונמשכת מטה אל יער ירושלים, שם נפלנו במפל שוצף, ושקענו במצולות העמק שהפך לאגם.

הציפור העיפה מבט באדוות האחרונות על פני המים. ועפה.

---

תמר וייס-גבאי, ילידת רמת גן, 1975. מפרי עטה ראו אור הספרים "שטח מת" (הקיבוץ המאוחד) ו"צ?פ??לין" (כתר), "המיתולוגיה הבבלית" (מפה) וכן ספר הילדים "א?יננה בוחרת מלך" (כתר). עורכת ספרים, חיה בירושלים.

רחל נפקדה שלושה לילות רצופים בחלום שבו הופיע מלאך אלוהים ובישר לה כי מזרעו של נחום עתידה היא ללדת בן שיהיה גואל ומושיע לישראל. בלילה הראשון עוד ניסתה להירדם אחרי אותו החלום, אך מרוב שהייתה מבולבלת התהפכה שעות על מיטתה עד שבא השחר וקמה. בלילה השני כשהתעוררה אחרי אותו החלום, כבר מופתעת פחות, פקחה את עיניה אל התקרה וניסתה לשחזר צעד אחר צעד את החלום, איך נראה המלאך, מה אמר, כיצד התפוגג, אילו סימנים סימן לה לאמיתות דבריו. בלילה השלישי ציפתה בואו של החלום, הכינה פנקס ליד מיטתה לכתוב בו את המשפט המכריע, בו חתם המלאך את עדותו, ודווקא אותו שכחה לילה לילה. ובלילה הרביעי שוב ציפתה בואו של החלום, ומשהתעוררה בבוקר אחרי שינה ארוכה נטולת חלומות, הופתעה.

ניסתה להיזכר בתווי פניהם של שני בניו של נחום מאשתו, האם יש בהם משהו מדמות הגאולה, ולא מצאה. חשבה איך תבשר לו הבשורה, שעתידים הם להעמיד זרע שישנה את עתיד המין האנושי, או לפחות את עתיד היהודים. תדבר עמו על מצבו הקשה של האדם, על מצבם הקשה של היהודים בכל דור ודור, שתמיד היו מועטים ולחוצים ומעונים ונשכחים בין האומות השונות החזקות מהם, ועתה רק החריף מצבם, ואף-על-גב שרבים מהם יושבים מכונסים על אותה פיסת אדמה, שעליה עמדה מלכות דוד בשעתה, ואף מלכות שלמה, זקוקים הם עוד יותר למשיח שיגאלם ויאמר להם דבר מה על עתידם ויבטיח להם הבטחות להרגיעם, שאינם נעשים שלווים ושאננים עם השנים, ואיך יכול הוא לסרב לראות את האותות משמיים.

אמנם אינה מצליחה לדמיין את מעשה המשכב ביניהם, אולי גם הוא לא יצליח לדמיין. אבל תציע לו כך, שיפגשו רק פעם אחת, לא בביתו ובית אשתו ולא בביתה ובית הוריה, ואם תוזרע מאותה הפעם ידעו כי אמת דיבר המלאך. הרי שמעה מאמה, ששמעה מאמו, כיצד שנה ניסו הוא ואשתו להעמיד תינוק עד שהצליחו, ועתה אם יצליחו בפעם האחת יראו בכך אות. יצאה לעבודתה, ובדרך, כמו סידר המלאך את מעשיהם, ראתה אותו מולה ברחוב, והרי על-פי רוב היתה רואה אותו בערב, ואחת לשבוע. אמנם גרים הם באותו רחוב, היוצא מרחוב אחוזה ברעננה, גם הוריו גרו ברחוב זה, העבירו בו שניהם כל ילדותם, אבל בדרך כלל אינם נפגשים בדרכם, אולי אף טורחים הם שלא להיפגש. מאז התחתן לפני ארבע שנים שוב אינם משוחחים, רק מחליפים שלומות מדי כמה ימים. קודם לחתונתו היה משוחח עמה על הנשים שפגש, והייתה היא מספרת על הגברים שפגשה, והיו שנים ארוכות מיודדים, אך כשאמה אמרה אולי יהיה הוא בן-זוג בשבילה צחקה, ואחר מצא לו אישה. ומשהתחתן שוב לא טלפנו איש לרעהו.

שאלה אותו לשלומו, והתעניינה בשלום שני הילדים, כל אחד בנפרד, ואף בשלום אשתו, ובסוף נגעה בידו. וכשחזרה מן העבודה לעת ערב לא הופתעה כששוב סידר המלאך הליכתם והופיע הוא מולה, עם עגלת בנו הצעיר. חייך אליה מלוא חיוכו, ואמר שמה בחמדה, ואמרה גם היא שמו, ועמד וסיפר לה באריכות עוד מקורות בניו ואשתו, והלך. נזכרה כי לא סיפרה בעצמה בשתי פגישותיהם, ולא סיפר הוא רב על חייו שלו, אך סמכה אמונתה על המלאך שידע להמשיך ולכוונם. אמה קיבלה אותה בבית, בצלחות מלאות, ואמרה כי היא רוצה לדבר עמה בדבר כלשהו. ישבה ולעסה והאם מונה שנותיה ומעשיה, ומזכירה שנותיה שלה ומעשיה, וארבעה ילדים שילדה. הזכירה לה כי זה השעון שמתח אלוהים בגופו של אדם ובגופה של חווה אינו עוצר, וכי כדאי לה למהר ולמצוא לה בעל וללדת ילד אחד לכל הפחות, נכד אחד לכל הפחות, כדאי אפילו שניים. ולבסוף אמרה האם כי ראתה סימן בחלומה לפתרון מתקרב. רגשה רחל אחר אותו הסימן, אם ראתה אמה אותו המלאך, ודרשה לדעת הסימן, אך האם עמדה בדעתה שאינה מגלה, שבידוע סימנים שמוסר אדם שוב אינם פועלים פעולתם. נכנס האב ונשתתקו.

בלילה לא ראתה רחל שוב המלאך, אבל ראתה את נחום עומד ומשוחח עמה בפנים מאירות ומספר לה על תוכניות שהגה לעתידו, ומדי פעם מניח את ידו, כמו כדי להסב תשומת לבה, על ידה. התעוררה ואמרה לעצמה, אותו מלאך שביקר אצלי, מקווה אני שהוא מלאך שומר ואינו מן המלאכים המשטינים, המבקשים לבלבל בני-אדם ומשפחות. הנה גואל יוצא את רחמה, אבל מה הוא עושה באין לו אב. התקלחה ואכלה ויצאה שוב לרחוב למקום עבודתה, ושוב פגשה את נחום אצל אותה פינה, בצל עץ שעלה בגובהו על גובה הבתים. אמרה לו, יודע אתה כי אתמול סיפרת לי רק בבניך ובאשתך, ולא סיפרת כלל בך. אמר, ואת שאלת רק על אודותיהם, ולא סיפרת דבר על עצמך. לא שאלת, אמרה, רוצה אתה לשאול. שאל וסיפרה בדברי אמה שעתידה היא להינשא ולהיפקד, ראתה בחלומה וראתה הסימנים אך לא סיפרה לה הסימנים. חייך אליה בשמחה והבטיחה לעצמה כי אם יזמן אותם שוב המלאך באותו המקום בערב תספר לו את דברי המלאך אליה.

יצאה מעבודתה בערב לאט, אומרת להקשות על המלאך, אם יודע הוא שמורגלת אני לצאת בשש בצעדים מהירים, הנה היום אתעכב עד שש וחצי, ואצעד לאט, ואם יאט הוא גם צעדיו של נחום אדע כי דרכ?י אל בינינו. האטה כל כך את צעדיה שהיתה עומדת שוב ושוב, קונה עיתון, מעט סוכריות, משלמת בעבור שקית מלאה בתפוזים. ומצאה את נחום עומד באותו המקום כבליל אמש, שוב עמו עגלת בנו הצעיר, והוא מחפש, אומר נפלה לי כאן פתקה שנשאתי במקום זה ואיני מוצאה. הציעה לעזור והיו נעים כשתי חולדות זה לצד זה וזה מאחורי זה וזה לפני זה מחצית השעה, תרים אחר כל פיסה המוטלת על המדרכה ועל הכביש ובחצר, קרובים ואינם מרפים. לא נגעו זה בזה אך שקלה לבקש מן המלאך נס, שאם באמת ראויה היא ללדת את המשיח תיפקד מהתרוצצות זאת ביניהם, בלי שיצטרכו להסרת הבגדים, אך ידעה כי לא יעמוד שוב המלאך מולה, עד שלא יוולד בנה, לעשות עמה משאים-ומתנים.

בסוף מצאה פתקתו, ומסרה לו, ושמח כל-כך שחיבקה. השתהתה עמו באותו חיבוק, ותהתה איך אין איש עובר באותו רחוב להפריע ביניהם משעה שנפגשו, האם גם זה מסימני המלאך, והרי דרך הרחוב שעוברים בו אנשים רבים. אמרה לו חלום חלמתי, אמר ספרי, ונזכרה כיצד היו מספרים ביניהם חלומות ומעשים כששניהם עמדו רווקים. סיפרה לו שפקד אותה המלאך, והבטיח להפקיד ברחמה הגואל, והוסיפה בלי קול, מזרעך. בכה. שאלה בוכה אתה כי הובטח לך להיות אביו של משיח. אמר, זקוקים אנחנו למשיחים רבים להשיח עמם, לא לאחד, אבל בוכה אני על רעייתי, שכשאמרת שעתיד רחמך להיפקד, כבר הבוקר, ראיתי אותו וראיתי אותי עומד על פתחו, ואין רעייתי ראויה לבעל החומד נשים זרות במחשבותיו. ובמעשיו, תהתה בקול. שתק. ולמען גואל לישראל, שאלה, הרי יודע אתה כמה קשה מצבנו עתה, שזקוקים אנחנו למשיח, למשיחים רבים. בכה. אמר לה, וחושבת את שבני זה, המונח בינינו בעגלה, אף-על-פי שבן שנה הוא, אינו מבין כל המילים ממה שאת אומרת וממה שאני אומר וזוכר אותן אחר?י עד קץ הדורות. הלך.

שמחה אמה לאיחורה לבוא הביתה, שהנה מתגשמים סימניה, והגישה לפניה אוכל רב כאילו כבר נפקדה ורחמה תופח. שוב איחר לבוא אביה, ואכל משלו כטמון בתוך עולם אחר, מקלף קליפות ואוכל את התוך, ושותק. עלתה למיטתה והטרידוה רעיונותיה עד שאמרה, לולא המלאך הייתי מניחה לעצמי ומניחה לנחום ללכת בזמנים שונים במקומות שונים, ועתה אינו יודע איך להימלט ממני, ואף אני איני יודעת איך להימלט. כשקמה עשתה מעשיה בחפזון כמבקשת לחמוק מן הבית ולהקדים הליכתה. הלכה ברחובה ופגשה אותו. נראה היה לה שעומד הוא במקומו כבר זמן רב, אולי שוב אין כאן מסימניו של המלאך, חשבה, אלא נחום ממתין לי. ברכה אותו וברך אותה גם כן, ובמעט רוך. אמר לה עתה גם חלומותי מלאים, ראיתי אותך על משכבי, ונשבעתי לפני המלאך שנכון יעשה לישראל אם יפקיד ברחמך הגואל במחיר אותו חלום, שכבר אני ובני בוכים כל הדורות. יודע אתה, אמרה, כי לא יעשה כן המלאך, שמא יאמרו שנדמים אנחנו ל?נוצרים. ומה נעשה, שאל אותה. מה ברצונך שנעשה, שאלה, משתהה על עיניו החומקות ממנה. איפה מקום לנו להיפגש, שאל, שאין אנחנו יכולים להיפגש לא בביתי ולא בביתך, ואיני יכול לשכור לנו חדר בבית-מלון, כל משכורת חודשי הולכת בימים אחדים מאז נולדו הבנים. אחרי שמסיימת אני לעבוד, אמרה, מפתחות המשרד עודם בידי, ואין מי שיכנס ואין מי שיצא מלבדי.

חיכתה במשרד עד שבא. שוב תשמח האם על איחוריה, תראה כיצד מתמלאים סימניה. שוב בכה על רעייתו וילדיו, בכתה היא שאינו מדבר עמה על דבר מלבדם, שמוסיף ומושך הוא בכייתו כל זמנו עמה. בבכיות אנחנו מולידים גואל, שאלה, שמא אינו ראוי לשמחה. התחיל לדבר עמה בלשונות המלאך, שואל אותה נפק?דת, נפקדת, אנחנו נפקדים. נזכרה גם היא במילות המלאך ובמראהו בעוד נחום עמה, ולבש זה דמות זה בדמיונה. אחר התלבש נחום ושוב לא חש בנוח לנשקה על פיה, נישק על לחיה והלך, ונשארה היא מצטערת בחסרון נשיקתו האחרונה. התעכבה עוד והתלבשה לאט ושקלה להישאר שם ולעצום עינייה ולבסוף חזרה לבית הוריה. לא מצאה אותו עומד באותו מקום ברחוב שנפגשו כל הימים ומעט הצטערה, שהיו נעימות לה פגישות השבוע האחרון, והרגישה כיצד תחוש בחסרונן בקרוב. שוב הרבתה אמה במאכלים, והיא אכלה יותר מכפי שאכלה אי-פעם, עד שהתמלאה להתפקע.

תשעה ירחים לא ראתה את נחום ברחוב, כאילו נסגר בביתו מפחד פניה. רק את אשתו הייתה רואה מרחוק, עגלה לפניה, ובטנה שוב הרה. התרגלה לבטנים של הריון מרוב שהיתה מביטה בבטנה שלה, מרוב מבטי שכניה והוריה. תשעה ירחים אמה מושיבה אותה ערב ערב לאכול במאכלים רבים, ומשיחה עמה על הסימנים. ורחל מנסה אותה, האם רמז לה המלאך לנישואין ותורה אותה אמה כיצד להגיע לחתן, או רמז להריון בלבד, והאם אינה עונה אותה, רק אומרת לעיתים, אביך שאל אותי בשם אבי התינוק, אם יודעת אני. ויודעת את, המשיכה רחל לנסותה, והאם מקרבת אליה צלחת זאת וצלחת אחרת, ורק לסוף חודשים אמרה, אותו מלאך נראה לשתינו, וסתמה דבריה.

כשהסתיימו ירחיה של רחל באו עמה אביה ואמה לבית-החולים, ובדרך אביה שוב שאל בלחישה את אמה לשם אבי התינוק. התגברו הצירים בנסיעה, ובכניסה לבית-החולים ראו את נחום לפניהם, מוביל לפניו את אשתו, ואמה חייכה אליהם וברכה אותם. לילה שלם כאבה, עד שאמרה לעצמה זה מחירו של גואל שבא בצירים קשים, ולבסוף כשיצא מבטנה וחתך הרופא חבל הטבור ועלה קול הבכי והביאו לפניה שאלה בהפתעה, בת. תהתה האם השתנו העיתות והדורות דיים שאישה תשב על כס משיח, ולא ידעה לענות. סיפרה לה אמה כי אשתו של נחום ילדה בן שלישי בבוקר, מעט לפניה. העבירה בדעתה האם שתל בה נחום זרע לא נכון, האם הלך אצל אשתו אחריה והניח בה זרע שנועד לה, האם היה אצל אשתו לפני שבא אצלה ובזבז זרעה. חשבה אולי צריכה היא להחליף בין תינוקותיהם ולגדל אצלה תינוקם והם יגדלו התינוקת שלה, ונרדמה עייפה.

משלא בא מלאך לבשר בחלומה אם טעה, האם ב?תה תהא משיח, האם בנם של נחום ואשתו, האם נכון הדור למשיח אישה, החליטה לשאול בנחום. ביקשה את אמה לזמנו לחדרה, והתינוקת מוטלת על חזה. הניחה לו שיביט בה מניקה, וכשהסיט מבטו אמרה, מבקשת אני ממך להביט. אחר שאלה, האם באת אצל אשתך לפני שבאת אצלי, האם באת אחרי. אמר לה, כלל איני זוכר שבאתי, אולי בכל זאת נעשינו דומים לנוצרים, אולי התנקם בי המלאך על מעשי ומחשבותי. האם ראית גם אתה את המלאך בחלומך, שאלה. איני בטוח, ענה, דמותך ראיתי פעמים רבות, ודיברת אלי, ואמרת שעתידה את ללדת בת, שאני רציתי בת ואישתי ילדה לי רק בנים, ואמרת לי שגם אישתי נפקדת, ומביאה לי בן נוסף. ולא אמרתי לך מי משניהם עתיד לגאול את ישראל, שאלה. לא אמרת ולא שאלתי, ענה, ושוב הסיט מבטו כשחזרה להניק, והניחה לו להסיט. אמרה לו, נגדל שניהם בנסתר כאילו עתידים הם להיות משיחים, ונראה מי משניהם יקום ראשון לפני עמו. בכה. אמרה לו וכי למה תבכה ביום בו נולדו לך גם בן, גם בת.

אמר לה, גם כשאשתי מניקה אני מסיט את מבטי. הניחה לו להניח יד על בתו, ועל ידה שלה. שאל אותה, אמך עומדת לחזור אל החדר. אמרה לו, היא תחכה מעט, אך וודאי היא מבינה עכשיו מי הוליד עמי נכדתה. אמר לה, זקוקים אנחנו למשיח בינינו, שיפתור בכי זה שפרץ כשעשינו אותו מעשה ופורץ עתה ולא ייפסק, מדוע את אינך בוכה. אמרה לו, אינך צריך להסיט מבטך מאשתך כשהיא מניקה, זקוקה היא למבטך. יצא מחדרה בהיסוס, כחושב לחזור, ונכנסה אמה, ועומדת היתה לשאול אותה שאלות בנחום, אך נכנס מיד אחריה אביה ונשתתקו כולם.

---

אלמוג בהר, 1978, נולד בנתניה, גדל ברעננה וחי בירושלים. סופר, משורר וחוקר ספרות. פרסם ארבעה ספרים: "צ?מ?או?ן ב??א?רו?ת" (שירים, עם-עובד, 2008); "א?נ?א מ?ן א?ל?-י?הו?ד" (סיפורים, בבל, 2008); "חוט מושך מן הלשון" (שירים, עם עובד, 2009); ו"צ'חלה וחזקל" (רומן, כתר, 2010). ערך את ספר שיריו הראשון של מרואן מח'ול בתרגום מערבית לעברית, "ארץ הפסיפלורה העצובה" (הוצאת קשב, 2012), ויחד עם שותפים את כתב-העת "לרוחב" (הוצאת גרילה תרבות, 2012).